"לא תאמין מה קרה לי. אתמול הלכתי ברחוב, פתאום עצר אותי מישהו עם גלביה לבנה ושאל: 'אתה יהודי?'. עניתי 'כן'. 'בוא תצטרף אלינו לארוחת ערב פה במסעדה', הוא אמר. לא ידעתי מי זה, אבל כשהוא הזמין אותי לאחוזה הפרטית שלו, המג'לס, עם חברים שלו שבאו במיוחד לראות אותי, התברר שזה אחד מאנשי העסקים העשירים במדינה. הם נורא התרגשו, פעם ראשונה שהם פוגשים יהודי ישראלי. שאלו אותי המון שאלות, וסיכמנו להמשיך להיות בקשר, אולי גם לעשות עסקים".
כל זה קרה פשוט כי אשר פרדמן הירושלמי הסתובב בדובאי עם כיפה על הראש. בזמן שיהודים רבים בלונדון, בפריז ובברלין מחליפים את הכיפה בכובע בייסבול – פרדמן מסכים שבדובאי, הכיפה פותחת דלתות ומייצרת היכרויות והזדמנויות יותר מכל מקום אחר על הפלנטה.
הנה מה שאתם יודעים על האמירויות: יש כאן את המגדל הכי גבוה בעולם, את הקניון הגדול בעולם ואת המלון הכי מפואר בעולם. רולס-רויס, בוגאטי ולמבורגיני מתגלגלות ברחוב כמו קורקינטים חשמליים בתל אביב.
הנה מה שאולי פחות ידעתם על האמירויות: האנשים שמגלגלים את כל הכסף הזה מדברים בשקט ומחליקים באלגנטיות בתוך גלביות צחורות (פה קוראים לזה ת'וב). לא דומה בכלום למזרח התיכון המיוזע, המחבק והקולני שאנחנו מכירים.
האמירתיים הרבה יותר עדינים ושקטים מאיתנו. הם מנומסים, אבל לא בטמפרטורה צפון אירופית; נודפת מהום חמימות אנושית וידידותיות. הם מחלקים חיוכים, כרטיסי ביקור ולחיצות ידיים בלי היסוס. בגלל הקורונה לא יכולתי לבדוק אם הם מתחבקים ומתנשקים ומחלקים כיפים וצ'פחות, ואולי טוב שלא בדקתי.
רעיון על מפית נייר
הגעתי לכאן עם משלחת של יזמים ומנהלי השקעות מקרן ההון סיכון JVP, שבראשה אראל מרגלית. מרגלית רץ כאן בין אנשים עסקים בולטים, שרים ואנשי ממשל. נכחתי באחת הפגישות הפרטיות האלה עם אחד מאילי ההון הגדולים באמירויות. אדם ששווה 10 ואולי 11 ספרות בדולרים, תעשו חשבון לבד. מרגלית מציג את הפעילות: ירושלים, לונדון, ניו יורק, ברלין. סטארט-אפים בסייבר וסטארט-אפים בטכנולוגיות מזון וחקלאות. האמירתי, לא חשוב שמות, כמעט ולא רוצה לדבר ביזנס. הוא רוצה להעביר שעה בכיף. לגלגל צחוקים, לפטפט, להתחבר. דאחקות של מיליארדרים זה נחמד, אבל כמה זמן אפשר להעביר ברכילות על מכוניות יוקרה, מלונות בעולם, מזוודות של כסף מזומן, מאפיונרים, אנשי הון ופוליטיקאים? לא מעט, מסתבר. אבל זה לא אומר שהוא לא התכונן לפגישה. למעשה, הוא התכונן לפגישה הזאת כבר שנתיים: פתאום הוא שלף כמה משפטי מחץ בעברית. לתדהמתנו, מסתבר שכבר שנתיים הוא לומד עברית מרחוק. לא רק הוא, גם הפמליה שלו. המטרה ברורה: לא רק לעשות ביזנס, אלא גם להכיר באמת.
קרה לכם פעם שהכרתם בפייסבוק קרוב משפחה שלא ידעתם על קיומו, ופתאום החלטתם להיפגש? עם המון התרגשות והרבה על מה לדבר ולעדכן - למרות שאף פעם לא נפגשתם ואתם לא באמת מכירים? אז זו התחושה כאן. כמובן, יש זהירות מתבקשת בין אנשים שלא נפגשו, אבל השלום הזה שונה מההסכמים הקודמים. "השלום עם מצרים וירדן היה דרמטי, כי הוא הפך מצב של לוחמה למצב של אי-לוחמה, והיתה התעלות רוח", אומר מרגלית. "מה שקורה עם האמירויות זה מדהים, כי קורה מה שחלמנו עליו: שייפתח שער אמיתי לאזור. מקבלים אותנו בפתיחות מאוד גדולה, גם ברמה האנושית, וגם ברמה העסקית. האמירויות הן שער עסקי להמון מדינות: בעזרתם אפשר להגיע להסכמים בכל האזור, ממרוקו דרך מצרים ועד הודו והמזרח הרחוק". וכמובן, הפוטנציאל העסקי של האמירויות עצמן גדול לאין שיעור מזה של מצרים וירדן. זה מחובר לסיפור הבסיסי שעליו הוקמה המדינה הזאת לפני חמישה עשורים. אפילו לפני הנפט, זו הסובלנות והמתינות.
בורג' אל עראב, המלון הכי מפואר בדובאי ואולי בעולם, שצורתו כמפרש, הוא פאר יצירה חד פעמי, ומהמלונות היפים והגבוהים בעולם. בתוכו יש אטריום - חלל בגובה 180 מטר. המגדל של עזריאלי יכול להיכנס פנימה, לתוך החלל הפנימי של הבורג'. המלון הזה שהפך לאייקון, תוכנן בכלל על מפית נייר. נשמע לכם מוכר? רעיון גאוני ששורטט בחופזה על מפית בפגישה, והפך למשהו שכל העולם מכיר.
זה אחד הדברים שהכי מעניינים את אנשי האמירויות בישראל. לפני הכסף, והפוליטיקה - גם הם רוצים להפוך את ארצם למקום שמעודד יזמים ויוזמות, פיתוחים וטכנולוגיות שיוצאים מפה וכובשים את העולם. וזה רק אחד הדברים שמסבירים את החום הגדול שאנחנו מרגישים כאן. זו לא השמש, אלה האנשים.
להוריד את מחיר הבצל
לפני כמה חודשים קילו בצל עלה חצי דולר. היום המחיר טס לשישה דולר. מה קרה? הבצל, כמו כמעט כל המזון באמירויות, מיובא לכאן ממדינות אחרות. באמירויות לא מגדלים כמעט כלום; בכל זאת, עם 55 מעלות בקיץ ומעט מים, חקלאות זה חתיכת אתגר. כשהגיעה הקורונה, מדינות רבות התחילו לשמור את עודפי המזון לעצמן, ובכלל כל השינוע נהיה מסובך. לאמירתיים יש כאן מיניסטריון ממשלתי שלם לביטחון תזונתי, שהגיע למסקנה שלאכול דולרים זה לא אופציה לטווח ארוך.
"הבנו שלהבטיח את אספקת המזון זה לא להשקיע במדינות אחרות, אלא להשקיע כאן", אומר מוחמד מנדיל, ממנהלי קרן ההשקעות הגדולה של אבו דאבי, רויאל סטרטג'יק פרטנרס. הוא ומנהלי הקרן האחרים באו להכיר את מנהלי קרן JVP ואת הסטארט-אפים שבאו לכאן. אבל יותר מעוד השקעה, מעניין אותם לפתור באמצעותנו, הישראלים, את הבעיות האמיתיות של האמירויות. "בגלל מזג האוויר החם כל כך – 55 מעלות בקיץ – והמחסור במים ובטכנולוגיה, קשה לגדל כאן יבולים. הפתרון היחיד הוא לחפש טכנולוגיה שמתאימה לסביבה יבשה וקשה. חיפשנו בארה"ב ובהודו, ואנחנו מסתכלים עכשיו על ישראל. הישראלים גרים בסביבה דומה בדרום הארץ, בנגב", מדגיש מנדיל, "ולכן אנחנו מרגישים שהטכנולוגיות שלהם הכי מתאימות למזג אוויר ולגידולים שאנחנו רוצים לגדל.
"היבולים שאתם מגדלים – זה מה שאנחנו רוצים לגדל. אנחנו יודעים שהישראלים הם מהמובילים במחקר ופיתוח בעולם. פגשנו הרבה חברות ישראליות שעובדות באפריקה בתחום הזה, וראיתי הרבה רעיונות שפותחו בקניה ואוגנדה. והכי חשוב, הישראלים קרובים לאזורנו, מבינים טוב יותר את התרבות שלנו, ויש להם סביבה חקלאית דומה לשלנו. אז אנחנו מרגישים שהפיתוחים והמוצרים הישראלים יתאימו יותר לצרכים של האזרחים שלנו. היום שמענו על חברה שהופכת חומוס לתחליף חלבון (מנדיל מתכוון לסטארט-אפ הישראלי אינובופרו, שהמנכ"לית שלו טלי נחושתן הציגה בפניו – ד.ג). לנו חומוס מובן לנו מאליו - אבל אם תביא חברה הולנדית לגדל לנו חומוס, היא תגיד מה זה לעזאזל. האמריקאים אוהבים שעועית אדומה. אנחנו אוהבים חומוס. אתם עשיתם השבחה גנטית לחומוס, לא לשעועית אדומה. אני לא רוצה לאכול שעועית אדומה".
מנדיל אולי מבין בחומוס, אבל כשאחד היזמים הישראלים בא להציג לו את הסטארט-אפ בשיחה פרטית, השיחה מתהפכת בתוך שתי דקות: מנדיל מחלק בנדיבות לאותו יזם טיפים משובחים, כל אחד מיליון דולר, לאיך עושים עסקים בליגה בינלאומית. בכלל, הכלכלה של האמירויות גדולה בהרבה מזו של ישראל, ונפט הוא חלק קטן ממנה. הכלכלה נשענת הרבה יותר על סחר בינלאומי, עסקים והשקעות – ובזה יש לנו מה ללמוד מהם, בעיקר באזור הזה של העולם.
למה לא להשוות
המקום הזה מתנהל מצוין. לא רק ברמת הרחוב והקניון. איחוד האמירויות היא מדינה שיודעת להתנהל. בישראל לוקח כמה שבועות לפחות לפתוח עסק. כאן, אם ביקשת לפתוח עסק בבוקר ובערב הוא עוד לא עובד, משהו לא בסדר. בישראל אין לך ציפיות לפחות משבועיים, וגם זה שיא. איחוד האמירויות נמצאת במקום ה-16 בדירוג המדינות שקל לעשות בהן עסקים לפי הבנק העולמי. ישראל במקום ה-35. האינטרנט פה טס ברמות שעוד לא חוויתי.
תגידו – חוכמה גדולה, קל לנהל ביעילות כשאין לך אופוזיציה, כשאף אחד לא מעז למתוח ביקורת. נכון מאוד. מצד שני, יכול להיות שיש פחות קרקע לביקורת. תסתכלו על המינויים, לפחות על הנייר: השרה לביטחון תזונתי, מרים בינת-מוחמד סעיד הרב אלמהירי, היא מהנדסת עם תואר שני מגרמניה ועשר שנות ניסיון בתכנון סביבתי, אישה צעירה ומרשימה. שר היזמות וההשכלה הגבוהה, ד"ר אחמד בלהול אל-פאלאסי, השלים תארים גבוהים באוניברסיטאות נחשבות בעולם ועבד במשרות ניהול ובחברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי. האחראי על הסייבר, ד"ר מוחמד חמד אלכוייתי, הוא דוקטור למחשבים מאוניברסיטה אמריקאית גדולה, מהנדס מוערך ומנוסה. אני לא רוצה להיכנס להשוואות אישיות מול רמת המינויים המקבילים אצלנו. אבל אתם יכולים.
זה לא שחסרות בעיות: ההתמקדות בעושר ראוותני, והעובדה שרוב תושבי המקום הם אזרחים זרים, שרבים מהם פועלים במעמד נמוך ללא סיכוי אמיתי להתקדם בסולם – מייצרת פערים חברתיים עצומים. גם השיטה הבדואית, שלפיה השליט זוכה לנאמנות של מאה אחוזים ללא שום אופוזיציה, איננה מתקבלת על הדעת עבורנו. אם יש ביקורת פנימית, היא נאמרת בלחש, לא בעיתון. זוגות לא הולכים ברחוב יד ביד. אבל לא באתי לשפוט את האמירויות. באתי לשאול מה יש לנו ללמוד מהם.
אל תתנפחו
בשווקי התבלינים והזהב של דובאי, המוכרים רחרחו אותנו בהפתעה. 'מאיפה אתם?', הם שאלו. לא היה להם מושג. אלה כנראה השבועות האחרונים שזה קורה. כי בעוד חודשיים, כשהישראלים כבר ינהרו לכאן באלפים – האמירתיים מעריכים שיותר ממיליון ישראלים יגיעו לכאן בשלוש השנים הקרובות – המוכרים בשוק כבר יזהו אותם מקילומטר. הם יגידו בעברית, 'אהלן אחי, מה קורה, רוצה תבלינים? זעפרן, שעון זהב, משקפיים אורגינל?' אבל אסור לנו להתבלבל. האמירויות זה לא שוק הכרמל ולא שוק רמלה-לוד, וגם לא סיני או תורכיה.
גם אני חשבתי שהחיבור הכלכלי בין הישראלים לאנשי האמירויות זה בגדול - כסף ערבי שיושקע בסטארט-אפים ישראלים. אבל זה לא מה שהם מחפשים. הם מחפשים חקלאות מתקדמת, הם מחפשים לעשות עסקים ביחד, הם רוצים שותפות עם ישראל. 'אנחנו נשקיע אם אתם תשקיעו', הם אומרים, 'ואם תטרחו לבוא ולהכיר אותנו'. אנחנו אמנם גדלנו במזרח התיכון ואנחנו מכירים את תושביו, כולל את עצמנו - אך אנשי האמירויות הם שונים לחלוטין. הדברים שמעניינים אותם שונים לגמרי ממה שאנחנו רגילים. את הדעות הקדומות וההרגלים כדאי, כרגיל, להשאיר בבית.
"אתם צריכים להסיר את הדימוי שהתקשורת בנתה לכם במהלך העשורים האחרונים", אומר מנדיל. "היה קונפליקט במשך עשרות שנים, שתודלק על ידי אידיאולוגיות מסוימות בשני הצדדים. התרחשו מלחמות. אבל אתם צריכים לפתח הבנה טובה יותר של התרבות שלנו. זו לא התרבות שאתם רואים אצלכם. התרבות של מדינות המפרץ שונה אחרת לגמרי מירדן, סוריה ולבנון. נסו להסיר את המכשולים החברתיים והדתיים, ותהיה לכם גישה נהדרת אלינו ולשוק שלנו".
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: מי יכול על גוגל?
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט המדיה והטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד