חירום? חראם

זה הבית החדש שלי: זום. פגישות, שיחות ייעוץ, הרצאות, וובינרים, אימוני כושר. גרוע? ממש לא. בטח לא למאמן נמרוד, שלפי החשבון שלי מרוויח עכשיו מהבית הרבה יותר מאשר הרוויח בסטודיו. והוא עוד עובד בישיבה. רק שלא ישמין מהחביטונה שהוא תוקע בסוף כל סשן.

אבל אני זוכר את פגישת הזום הראשונה דווקא. כי אחריה חבטתי לעצמי במוח. מה אתה, אידיוט. לכמה פגישות נסעת, בזבזת זמן, כסף, חניה, בלי סיבה. זום הרי היה הרבה לפני הקורונה. בשביל מה היו הפגישות האלה, אלוהים. כמה מקובע אפשר להיות. והקטע? שאני נהנה מהכאב של הכאפה הזאת. הגיע לי, הגיע לכולנו. יאללה, נקסט.

אבל זה שאני אוהב לסבול לא אומר שכולם. יש הרבה אנשים שהטכנולוגיה הזאת תוקעת אותם עוד יותר בבית, עוד יותר בבידוד. אבל כשאין ברירה, המוח הישראלי נכנס לעבודה. אז קבלו את "מתחברים", מיזם שהוא ערימה של מתנדבים שעוזרים בתמיכה למי שקשה להם להתחבר לזום, לפתוח מייל, להתכתב בוואטסאפ מהמחשב, להזמין בסופר וכל הדברים שאנחנו עושים בשביל ההורים שלנו קבוע, ובואו נודה - לא תמיד עם חשק או סבלנות.

חירום או לא חירום?

זה רק מיזם אחד. יש אלף. בימים האחרונים אני לא עומד בשצף המוחות הישראלים שעשו לעצמם נקסט, עזבו את היומיום ועברו להתמודדות עם הקורונה. עם ישראל מלא כשרון ורצון טוב. ורק אלה שלא מצליחים להקים "ממשלת חירום" מרוב ריבים על חארטות, תיקים ושופטים מביאים לי את הסעיף. נתניהו, גנץ וכל האנשים סביבכם, מה נראה לכם, שאנחנו מפגרים? שאנחנו נקנה מכם את האמירות על זמן חירום והתגייסות לאומית, כשאתם לא מצליחים להחליט מי יקבל כמה תיקים? או חירום, או שלא חירום. כדי להתל בנו ככה על זמן פציעות אתם צריכים להיות או מטומטמים, או רשעים, או ציניקנים גמורים.

מנשיא המדינה רובי ריבלין פשוט נעלבתי אישית. הוא מארח משפחה, אבל סבא וסבתא של הילדות שלי לבד בערב החג? למזלי הם חיוניים וחמודים והסתדרו מעולה עם זום. אבל אם חלילה היתה במשפחה איזו סבתא דמנטית שהייתי נאלץ להשאיר לבד – ואז לגלות שסתם הפקרתי אותה? קשישים וקשישות נזקקים וסיעודיים מעבירים את החג בגפם, אולי אפילו בלי המטפל, אבל קשישים עם מעמד כמו הנשיא וראש הממשלה חוגגים בסבבה במשפחתיות? הרי אם הנכדים של אותה סבתא דמנטית היו מנסים להגיע אליה, המשטרה היתה רודפת אותם, מכניעה אותם על הדשא בכוח, וגוזרת עליהם קנס של אלפי שקלים. אבל הבן של ראש הממשלה או הנכדים של הנשיא זוכים לבידוק נעים ומלטף מאותם שוטרים בכניסה לבית הנשיא, ויאללה לאפיקומן.

בלי מינימום של דוגמה אישית, לא צריך אתכם ולא צריך את המדינה. מבחינתי, ככה צריך להבין את התנועה הערה בכבישים ביממה האחרונה: נכבדי מדינת ישראל, שחררו מאיתנו עם ההפחדות והאימים. אתם אפילו לא מאמינים לעצמכם. עובדה.

מציון תצא תרופה

אבל יש משהו בתאוות החיים וביצירתיות הישראליות שלא משחרר. סבא וסבתא בבידוד? אינטל ייצרה בשבילם טאבלט מיוחד שבכפתור אחד מחבר אותם. הסטארט-אפ MomoApp פיתח טלוויזיה זום ובלי בלי כפתורים בכלל. בן המשפחה רוצה להתחבר? הוא בעצמו לוחץ על כפתור, והופ, יש שיחה עם הקשיש.

אני שומע יזמת שבודקת תרופה שפיתחה לקורונה מסבירה לג'ונתן מדווד מקרן OurCrowd. אראל מרגלית מ-JVP מריץ כבר סדרת מפגשים שבו סטארט-אפים ישראלים מציעים לעולם את הפתרונות הרפואיים שלהם. אחד מהם הוא מכונת הנשמה מאולתרת. סטארט-אפ אחר פיתח מזרק אלקטרוני, שמאפשר לרופאים להחליט מראש כמה מהתרופה לשחרר. כבר יש כזה – אבל הוא יקר וחסר במלאי.

וזה לא הכל. אם אתם רוצים לקבל משלוחים בלי שליח, תירשמו כאן. חברת פלייטרקס של יריב בש (אחד מאנשי החללית על הירח)  טוענת שרשות התעופה האזרחית הישראלית (!) מזדרזת לעזור להם לקדם את מיזם המשלוחים באמצעות רחפן בישראל. אתם יכולים להירשם לפיילוט, אבל כרגע, אם אתם לא גרים ביישובי השרון, זה כנראה לא בשבילכם. גם הרחפן הבא לא בשבילכם: הוא נועד לפצות על חסרונם של עובדי החקלאות, ומבצע האבקה של עצי תמר בערבה. זה קורה ממש השבוע.

באמת מזל שהיזמים לא חטפו עצבים כמוני בליל הסדר, ולא נטשו את הפיתוח בקללה. בסדר העולמי שייווצר בסוף הדבר הזה, בסוף הקורונה, ישראל יכולה לכבוש מקום חדש לגמרי בטבלה העולמית, בתור המקום שממנו יוצאות טכנולוגיות קריטיות לחיים של כולנו, ואף מדינה לא יכולה לוותר על קשר טוב עם ישראל. אם רק החברים שם למעלה יתפסו קצת שליטה עצמית. שיהיה שלום עלינו ועל כל ישראל וחג שמח.