יש לעולם הדיגיטל הרבה "אשמנו בגדנו" לעשות בין כסה לעשור. בגדנו בייעוד שעבורו פותחה הרשת - לשתף מידע כדי לשפר חיים. גזלנו תשומת לב, שלווה כסף. דיברנו דופי? בכל פתיחה של הטלפון. הרשענו? עוד לפני צחצוח שיניים. חמסנו כשמכרנו לכם סיפורים על מוצר נחות והשתכנעתם לשלם עליו ביוקר. טפלנו שקר וכיזבנו כששיתפנו עוד פוסט של פייק ניוז בלי לבדוק. ניאצנו? תיעבנו? בשביל מה המציאו את הטוקבקים אם לא בשביל זה. תעתענו? ניצלנו חולשות של בני אדם בלי ששמו לב כדי לגרום להם להתמכר למשחק, לחדשות, לרשת חברתית, ללייקים.
האמת, זה נראה כאילו התפילה העתיקה הזאת נכתבה לאינטרנט של 2020. כי האינטרנט היום הוא לא רק שיקוף של טבע האדם. בין כל הדברים הטובים שהטכנולוגיה עושה, היא גם לוקחת את התכונות האנושיות הכי שליליות - ומקצינה אותן. למשל "קישינו עורף", או בגרסת הפייסבוק: אין עובדה שתגרום לי לשנות את עמדתי. "תשמעי, העלית טיעון מעניין, אני אבדוק לעומק ואולי אחשוב אחרת" את זה לא כתב אף אחד אף פעם. ל"זדנו" הייתי מצמיד את חטא האד-הומינם: אם אתה טוען טענה שלא נוחה למישהו - במקום לענות לך, יתקפו אותך. למה מי אתה שתגיד. אתה הופך להיות הנושא, אתה הנרדף, ותתחיל להתגונן.
וקבלו את "עוינו", איי.קיי.איי טקטיקת הסחת הדעת מספר אחת באינטרנט - הוואטאבואוטיזם. אתה אומר שביבי מושחת? ומה עם פרס - אצלו זה לא הפריע לך? בקיצור, במקום לענות לטענה - מסובבים אותה למישהו אחר. זה כשל לוגי מוכר, דמגוגיה שנועדה כאילו לחשוף את הצביעות של הדובר, לבטל את טיעוניו ולהתחמק מהם.
בנטפליקס רץ עכשיו סרט שלם שכולו "אשמנו בגדנו" כזה - יוצאי היחידות המובחרות - פייסבוק, גוגל, אינסטגרם, טוויטר - מכים על החזה ומסבירים איך המנגנון שהם לקחו חלק בהקמתו פורץ את המוח האנושי, מנצל אותו, הופך אותו לשטחי ואלים, ממוסס את הדמוקרטיה ומקרב את האנושות אל הקצה. את גיבור הסרט, טריסטן האריס, ראיינתי לפני שנה לסרט "הקרב על המוח" ששודר בקשת 12. אם כוכבי "מסך עשן: המלכודת הדיגיטלית" (The Social Dilemma) לא שכנעו אתכם שגם אתם נופלים לעומק המלכודת, "הקרב על המוח" חודר לעומק המלכודת, כולל סיור טעון במפקדה הראשית של פייסבוק, ופענוח של מה המלכודת עושה גם למוח שלכם, ומדוע אי אפשר להימלט ממנה.
מעניין להבחין שכל אותם יוצאי חברות המדיה הם בערך בני אותו גיל. 35-40 וצפונה. אלה אנשים שעדיין זוכרים - אולי במעומעם - איך היה קודם, ומה היתה האווירה בשנים הראשונות של האינטרנט. לא שהכל היה דבש, אבל בינה מלאכותית שמכוונת אל המוח שלך במטרה להוציא ממנו תשומת לב, דקות שימוש וקניות, בינה שהולכת ומשתכללת מיום ליום - על זה אף אחד לא חלם. ויכול להיות שדווקא הזכרון הזה, הידיעה שיכול להיות גם אחרת, היא שמעירה את המצפון שלהם. לכן הם מתראיינים נגד מעסיקיהם לשעבר, ובמידה רבה יוצאים נגד תעשיית האינטרנט, התוכן, הדיגיטל ונגד עמק הסיליקון כולו. אנשים שהיו בין הממציאים הראשונים של המכונה האכזרית הזאת שלועסת עכשיו את כולנו - לוקחים סיכון על פוטנציאל ההעסקה העתידית שלהם. אגב, חלקם לא צריכים תעסוקה עתידית כי הם התעשרו כקורח מההמצאות המרושעות שעליהן הם מכים על חטא.
אנשים מתים מזה
החטאים האלה מסתננים מהרשת - לעולם האמיתי. אנחנו רואים את זה בציבור, בפוליטיקה, בניכור, בקיטוב, בשנאה - בכל מקום. ועכשיו גם אצלנו. "מה שיהרוג אותנו עם הקורונה זה הווטאבאוטיזם", דייק העיתונאי אורן אהרוני."החלטות לא מתקבלות לפי מה שצריך - אלא לפי 'למה הם כן ואנחנו לא'״. זה מדויק. אי אפשר לסגור את בתי הכנסת עד שלא סוגרים את ההפגנות. אין קשר, אבל וואטאבאוט. מה פתאום שתסגור אותי ולא אותו - ומה אכפת לי אם אין קשר במידת הסיכון הרפואי, ומה אכפת לי אם מי שיידפק בסוף זה אני. אם סוגרים את שוק ארבעת המינים - צריך לסגור גם את כל המשק ואת תעשיית ההיי-טק. אם סוגרים את ירושלים - חייבים לסגור את תל אביב, לא? אני לא יודע מה התשובה, אבל הייתי מצפה מי שיחליט הם אנשי מקצוע הכי טובים בתחום הרפואה והכלכלה.
מה שיהרוג אותנו עם הקורונה זה הווטאבאוטיזם. החלטות לא מתקבלות לפי מה שצריך אלא לפי ״למה הם כן ואנחנו לא״ https://t.co/ddau1wUqwm
במקומם, מי שמחליט אלה פוליטיקאים ש"נענים ללחץ הקהל" - והקהל התרגל לראות את העולם דרך משקפי הוואטאבאוטיזם. יחד עם המניפולציה והפייק, כל אלה זולגים מהרשת לחיים, והופכים לדרך שבה אנחנו רואים את העולם.
הלוואי שכל אחד מאיתנו יעשה חשבון נפש קטן, ויקטין במעט את המינון של החטאים האלה, ברשת ובחיים. קצת פחות וואטאבאוטיזם, אד-הומינם, ניאוץ ותיעוב, קצת פחות הפצה של שיט בלי חשבון, קצת יותר הקשבה. אזקק את זה למשפט אחד: הרי כולנו טועים. הלוואי שבשנה הבאה גם נצליח להודות בזה. גמר חתימה טובה.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן: המחאה של קים, הפצצה של סופי והתקווה של בר גפן
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט הטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד