כשאנחנו פה מתענגים על כל טיפת צינה רעננה באוויר, באנטראקטיקה מתחיל להתבשל הקיץ. הקיץ שישבור עוד שיא בהמסת קרחונים. ובהמסת קרחונים יש קטע מרתק באכזריותו החד-כיוונית. קרח עובד כמו מראה - הוא מחזיר את רוב אור השמש שפוגע בו. אבל ברגע שהקרחון מתחיל להינמס, נוצר תהליך שמאיץ את עצמו. ברגע שהטמפרטורה עולה קצת מעל האפס מעלות, נוצרת על גבי הקרחון שלולית קטנטנה של מים מאוד קרים. אלא שניגוד לקרח הסרבן, המים לוכדים יותר מחום השמש, ומאיצים את תהליך ההמסה. הקרחון נמס לעוד מים, שלוכדים עוד חום שמש, שמאיץ את ההמסה. וכך הלאה עד סוף הקיץ או עד סוף האנושות, המוקדם מביניהם.
תקציר הפרקים הבאים ידוע מראש: מי הים עולים ושוטפים כבישים, גשרים, גנים, רצפות עץ מקוריות, בטון אורבני מוחלק, שטיחים פרסיים יקרים, בת ים וניו יורק טובעות יחד עם כל ערי החוף בעולם, מיליארדים נסים או מתים ברעב ובמחלות. גיים אובר.
כל אדם לנפשו
סגר בלי אמון זה כמו המסת הקרחונים. תהליך שמאיץ את עצמו. כשאין אמון - אין ציות. אי הציות יוביל לעוד תחלואה - שתוביל להחמרת הסגר ולהארכתו, מה שיוביל לעוד יותר אי ציות. בינתיים האמון ממשיך להתפורר. כל אחד לנפשו. אנשים מעדיפים או נאלצים להסתמך פחות על המדינה ויותר על הקהילה, על משפחה ועל חברים. אם מישהו יעזור לי, זה רק הם. אין דבר מסוכן יותר לחברה ולמדינה מאשר "כל אדם לנפשו". התחושה - שמגובה באינספור אמירות ומעשים - שאין לך על מי לסמוך. כמו שנזפה בי מורה שתפסה אותי מעתיק - לשבור אמון זה ברגע. לבנות אותו לוקח שנים. ואני אפילו לא נכנס לקטע הפוליטי, להפגנות, לפילוג בין ימין ושמאל, רק ביבי ורק לא ביבי, יהודים וערבים, חרדים וספורטאים. על זה חופרים לכם מספיק. לפעמים נדמה לי שאנשים הולכים להפגנות רק כדי להיות יחד עם מישהו. להסתכל מסביב ולהגיד, הנה אנשים שמרגישים כמוני, אולי הם יעזרו לי, אולי אני לא כל כך לבד.
כולם עבריינים
בינתיים למשפחה הישראלית הממוצעת אין כמעט ברירה אלא לעבור על החוק. אם ההורים צריכים לפרנס והילדים ללא מסגרת בבית - יש הרי רק שלוש אפשרויות: לוותר על הפרנסה, להתפשר על צרכי הילדים והמשפחה, או לעקם את החוק. באין אמון, בהיעדר תמיכה מהמדינה כמו המודל הגרמני ובחסרונן של תוכנית ברורה ומנהיגות משכנעת ומגייסת - ישראלים רבים הולכים אל האופציה השלישית. לעבור על החוק: לעבוד בשחור, למצוא סידור חצי מפוקפק לילדים, לנסוע מעל המרחק, מה שצריך.
בסקר בלתי מייצג בעליל שהרצתי באינסטגרם, התוצאות לא הפתיעו: אנשים יוותרו על ציות לחוקי הסגר לפני שיוותרו על הפרנסה או על טובת הילדים שלהם. ממש מפתיע. מסתבר שגם אם המדינה לא הגדירה אותך עובד חיוני, מסתבר שבעל הבית שלך מגדיר את שכר הדירה שאתה משלם לו כחיוני. אז עובדים מתחת לשולחן - מספרות עובדות בחושך, מסעדות עושות טייקאווי למדרכה, חורים בקיר מספקים לך דרינקים. טוב את הדוגמה האחרונה המצאתי, אבל הבנתם את הרעיון. מעלימים עבודה, הכנסה, מפגשים, נסיעות ותשלום מסים. חיים בשחור. מלמטה ועד למעלה. ממלצרים ועד שרות בממשלה.
ואגב, יש צדק פואטי בזה שמקבלי החלטות שמזלזלים בהנחיות חוטפים אותה בעצמם. טראמפ. הרב קנייבסקי. גילה גמליאל. בדרך כלל, על המחדלים של מקבלי החלטות רק הציבור משלם. על כל פנים, אני לא מצדיק כלום. לא הפרת הנחיות, לא עבודה בניגוד לחוק, לא העלמת מס. אבל זה מה שקורה. שיעורי הדיווח ותשלום המס קורסים, גם בגלל אווירת המחסור וחוסר הוודאות, וגם בגלל היעדר האמון במדינה. ייקח שנים לשקם את זה, וזה עוד כלום. בשבועות האחרונים גנבו לנו מהבניין, מחדר המדרגות, מחניית האופניים ומהגינה הקטנה כל מה שלא היה מרותך לקרקע. אנשים הופכים לנזקקים, ושיעורי הפשיעה עולים. הזלזול בחוק כבר הופך את המדינה לחצר האחורית של עצמה. וכמו הקרחונים - זה תהליך שמאיץ את עצמו. תאמינו לי, רתכו לעצמכם את הארנק לכיס ואת הסלולרי ליד.
הנקמה של מישל
ואז מגיעים מישל ודניס אל הבחור המזעזע (והמסכן) שחילע את הכלב שלו במכות. מישל צורח לו לתוך הפרצוף, שהיה שמח לפוצץ אותו עכשיו, אבל החוק אוסר עליו - אותו חוק שלא מגן על הכלב האומלל. ואנשים עושים לייקים ומשתפים בטירוף. זה לא רק בגלל הכלב שיצא מחושך לאור, ולא רק בגלל מישל או דניס. זה כי אנשים הרגישו שמישהו נוקם את נקמתם - באנשים רעים, במתעללים, במי שמנצל את הכוח כלפיהם, ובעיקר שם מראה מול המערכת הלא מתפקדת שמכונה "מדינת חוק".
את אותה מראה הציב גם חיים אתגר בפני יניב בוהדנה, הטכנאי הרמאי והאלים מ"יצאת צדיק". זו לא רק מראה לבוהדנה, זו מראה למדינת ישראל שקודם הפקירה את חלשיה, ועכשיו מפקירה את כולם. גם זה ייקח שנים לתקן. ילדי המעמדות הנמוכים נופלים עכשיו למטה. למטה בחינוך, בחברה, בכישורים. להרבה מהם אין פינה שקטה ללמוד, אין מספיק מסכים בבית, להורים אין זמן וגם אם היה זמן - לא תמיד יש את הידע.
מאות אלפי מילדי ישראל ירדו מהרדאר - לא באים לשיעורי הזום המטופשים, אף אחד לא יודע מה קורה איתם. הילדים למעמד הביניים - ההורים כנראה דואגים שהם ישמרו על איזו מסגרת, אולי יתקדמו קצת בלימודים. עבור ילדי המעמדות הגבוהים זו אפילו תקופה טובה. במקום בית הספר הממוצע, אמא מרצפת אותם במורים פרטיים וקורסים דה-לוקס, והם טסים קדימה.
ד"ר כרמל בלנק, סוציולוגית, שחוקרת אי שוויון בחינוך, מודאגת מהתקופה הזו במיוחד. הנזקים החברתיים והחינוכיים של הקורונה עוד יחכו לנו בסיבוב דורות קדימה. אז לשם אנחנו הולכים. המדינה הזניחה אותנו. את העבודה שלנו, את החלומות שלנו, את הילדים שלנו, את הכלבים שלנו. ונשארו לנו עיתונאים שמוכנים לחטוף מכות כדי להפסיק את הגזל - או מיליציות של בריונים שבאות להשליט סדר. את הסדר שלהן. לפעמים אלה יהיו צדיקים - באמת - כמו מישל ודניס. אבל בלי חוק, סדר ומשפט ובעיקר אמון, לא בטוח שהביריונים הבאים שיחליטו להתפרץ דווקא לדירה שלכם יהיו איתכם באותו ראש. ולא יהיה אף אחד שיקשיב לכם. כל אחד לעצמו.
>> לטור הקודם של דרור גלוברמן | סיבת המוות: ווטאבאוטיזם
>> בזמן שעבדתם: וידאוקאסט הטכנולוגיה של דרור גלוברמן ודני פלד