ובכל זאת, נדמה שהעולם סוכר את עיניו לאמיתות כל כך בסיסיות, ונצמד לנראטיב האנטי-ישראלי מתוך שילוב של בורות, אנטישמיות וחמלה חד צדדית.
מיליונים על גבי מיליונים עיניים שזפו פוסטים שטענו שחמאס מציע לשחרר את בני הערובה אבל ישראל הרגה עשרות מהם במלחמה, או שחמאס הצליח להשמיד 12 טנקים ישראלים, וכמובן השקר החביב עלי מכל – מפת "פלסטין" מ-1947, שבה ישראל עוד לא קיימת (אבל מדינת פלסטין כמובן משתרעת "מהנהר עד לים"). פעם המוטיבציה הייתה רק אנטי-ישראלית, היום היא גם פרו-כסף. האלגוריתמים של הרשתות החברתיות לא שואלים את עצמם "האם זה אמת" או "האם זה הוגן". הם שואלים "האם אנשים ירצו לצפות בזה" ו"האם זה יכניס כסף".
is this what you call sharing ? pic.twitter.com/A2ewPgmiK4
כשהכמות חשובה יותר מהאמת - היחס בין יהודים (16.6 מיליון ביום טוב) למוסלמים (1.8 מיליארד בכל יום) חורץ חלק גדול ממלחמת הנראטיב לפני שהחלה. זה ההסבר המידי והנוח לעובדה שהתכנים וההאשטאגים הפרו-פלסטיניים נצפים פי 10 ופי 100 מהפרו-ישראלים.
הצעירים שמצדיקים את הטבח
בין הקהלים המושפעים ביותר הם הצעירים האמריקאים. התמיכה בישראל בקרב הציבור האמריקאי בכלל מוצקה מאוד בקרב המבוגרים, והולכת ומתדלדלת ככל שיורדים בגיל. סיבות היסטוריות וסוציולוגיות לא חסרות: המבוגרים זוכרים אירועים כמו מלחמת יום כיפור, מודעים לשואה, ורגילים לתפיסת עולם שלפיה ישראל היא המפלט ההומני ליהודים והבסיס הקדמי של המערב ושל ארה"ב במזרח התיכון. הצעירים, כפי שחידד פרופ' סקוט גאלווי, זוכרים את ה-20 שנה האחרונות, שבהן הצטיירה ישראל ככובשת תוקפנית.
ובכל זאת, לראות ש-51% מהצעירים מתחת לגיל 24 טוענים שהטבח המזעזע מוצדק – אמור להעביר חלחלה בגוו של כל אדם שפוי.
המקום שבו אותם צעירים לומדים על העולם, צורכים חדשות ומגבשים דעות הוא טיקטוק. לפני כל רשת חברתית או חדשותית אחרת. האם האלגוריתם של טיקטוק אשם בכך שהוא מתעדף פלסטינים? יש טענות ועדויות לכאן ולכאן. ב"בזמן שעבדתם" השבוע עסקנו בזה בהרחבה דני פלד ואני. הכי עצבנה אותי משפיען/נית אמריקאי/ת, שמגדיר/ה את עצמו/ה איפשהו על רצף מגדרי ומבקש/ת שנתייחס בהתאם, נדייק בהגדרה המגדרית ונבין שהעולם מורכב מהרבה גווני אפור. אני זורם ומכבד, ברור. אבל משום מה, בסרטון שהעלת/ה לטיקטוק על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הדייקנות הוחלפה בטעויות עובדתיות. המורכבות נעלמה. אין רצף, יש שקרים בשחור ולבן: מספרי הרוגים וחיילים מצוצים מהאצבע, אמפתיה חד צדדית, ושישפוט הקהל. והקהל שפט: 1.6 מיליון צפיות.
על דבר אחד אין ויכוח – האלגוריתמים של הרשתות מתעדפים ויראליות וכסף. זה מחזיר אותנו להתחלה: מספר היהודים הוא פחות ממאית ממספרם של המוסלמים, וזה לפני שהתחלנו לספור הטיות מובנות, חוות בוטים ושאר ירקות.
זה חופש ביטוי?
אבל הבעיה היא שורשית יותר. אנחנו כבר מקבלים כמובן מאליו שאת גבולות חופש הביטוי – עד כמה מותר לשקר, מי קובע מהו שקר, מתי מסירים ומתי חוסמים – קובעות הרשתות החברתיות. כפי שכתבנו כאן לא פעם, הפקרנו את מוחנו לשליטתם של האלגוריתמים - שהם בעצם משאבות תשומת הלב, הזמן, התודעה והכסף בשירות תאגידים רב-לאומיים.
כמעט אף מדינה מערבית, גם לא האיחוד האירופי האגרסיבי, לא הצליחה להכפיף רשת חברתית כלשהי לחוקי חופש הביטוי שלה. זהו החטא הקדמון, שאותו אנחנו עוד לא מתקרבים לתקן. וכן, כבר מאוחר מדי.
זו לא פייסבוק, ולא טוויטר-X, לא אינסטגרם ולא טיקטוק, שצריכה לקבוע מה מותר לומר ומה אסור. כמה מהר צריך להוריד תוכן שקרי ואיך להעניש מסיתים לאלימות. הכוח הזה אמור להיות בידי הפרלמנטים ומערכות המשפט. כלומר, בידי האזרחים ונציגיהם. ההשמצות והשקרים סביב המערכה הנוכחית הן עוד תשלום על ההזנחה רבת השנים של העולם כולו, כולל ישראל.
נקודת אור
"אני מאוכזב מכמות האנגלים שטוענים ש'הגיע הזמן לרגיעה'. אני תוהה אם אנשים היו אומרים אם זה היה ליד הבית שלהם. לא בקיבוץ מרוחק, אלא בכפר אחר בדרום אנגליה. הישראלים נדרשים לעמוד בסטנדרט לא הוגן, בלתי נסבל. והישראלים אומרים – ובצדק - למה אנחנו צריכים לעמוד בזה".
את זה לא אומר דובר צה"ל, אלא דאגלס מארי, עיתונאי אנגלי, בראיון לפירס מורגן. תצפו, זה יעשה לכם טוב.
אם אתם מבינים גרמנית – תצפו בסרטון הפרו ישראלי הזה שזכה לצפיות רבות.
זה נשמע חריג ומיוחד, אבל האמת שישראל זוכה לסיקור אוהד באתרי תקשורת לא מעט מדינות. מבט חטוף על המפה שהוציא אתמול מרכז המודיעין האזרחי, מגלה תמונה מאוד לא חד משמעית. העולם כולו ממש לא נגדנו.
אין הכוונה לסיום השידורים בשירת התקווה, אלא עיסוק בזכותה של ישראל להגן על עצמה, בסוגיית החטופים או במתקפת הטרור – יותר מאשר בסוגיות התקיפות על עזה והמשבר ההומניטארי שם. זה קורה במדינות כמו שוודיה (!), פינלנד, נורווגיה, פרו, צ'ילה, פולין, פורטוגל, צרפת, גרמניה, ברזיל, ארגנטינה, יוון ואחרות. גם בספרד, יפן, אוקראינה, קולומביה ומקסיקו השיח נוטה לנושאים האלה יותר מאשר לנושאים הפרו-פלסטיניים.
במדינות ערביות ומוסלמיות, בסין, באוסטרליה ובניו זילנד התמונה הפוכה – העיסוק בעזתים והביקורת על ישראל מובילים את הסיקור. ארה"ב נחשבת לניטרלית – חלק מהמדינות נוטות לכאן, חלק לשם.
ועדיין, גם בתוך המפה הזו, ברשתות החברתיות טוב פחות מאשר באתרי התוכן. והם אלה שמקבעים חלק גדול מתמונת המצב.
מה משנה את השיח? לפי עומרי רולס, מנהל המרכז שבו עובדים אנשי מודיעין וטכנולוגיה בהתנדבות מאז המתקפה, עיסוק באזרחים הישראלים החטופים בעזה והבלטת סיפוריהם האישיים – אלה התכנים שעוזרים לייצר שיחה באווירה פרו ישראלית.
ובזה יש לכולנו הזדמנות לעזור, בין אם בעזרת הסרטונים של mako, סרטוני החמ"ל האזרחי או אלה שיצרו משפחות החטופים.
אז לפני שנכנסים לדיכאון עמוק מהרשתות, ממצבנו וממצבה של האמת, צריך לזכור: חלק גדול מזה - האלגוריתמים והכמויות - לא בשליטתנו. וחלק גדול אחר - בעצם לא כל כך מעוות כמו שנדמה לנו. כי עבור האלגוריתם, כולנו חומר גלם. גם אותנו הוא רוצה להדביק למסך בעזרת תכנים מורטי עצבים. כמו שאנחנו דורשים מאחרים, - כדאי שבעצמנו נפסיק לתפוס את העולם דרך המשקפיים הציניות של הרשתות החברתיות.