מה אתם בוחרים להיות עכשיו? אופטימיים או פסימיים?

אין נכון או לא נכון. יש בחירה.

אני אופטימי. לא נאיבי. לא כשבכל העולם אנשים מסוגרים, מפוחדים או מתים. אבל אני עדיין אופטימי. המדע ינצח את המחלה, וטבע האדם ינצח את המיתון הכלכלי.

נכון, זה לא מה שמראים בחדשות. האינסטינקט החדשותי הוא להיצמד לחרדתי, לביקורתי, למפחיד. הוא מוטמע עמוק בשורשים של העיתונאים, המגישים והשדרנים, כולל הכותב כאן. מידת חשיבותך, סיבת קיומך, אומר לעצמו השדרן הנפוץ, היא סבר פניך החמורות, גביניך המכווצים והאימה בקולך. תאמינו לי, אני יודע מה אני מדבר.

התחלתי בזה כבר לפני חודש, עם פרוץ הקורונה, עם הטור האלמותי-בעיני-עצמי "עשר סיבות לאופטימיות באדיבות מגיפת הקורונה". זה היה לפני כמה עשרות מתי קורונה בישראל. אבל אם תשאלו אותי, הצורך באופטימיות רק גדל, ולא כי החלטתי שזה מה שהציבור רוצה – אלא כי זה חלק חשוב וגדול מהאמת, והוא פשוט נעלם ומושתק. כן, אנחנו למטה בבור. אבל הבור הוא גם סולם וגם הזדמנות, ומלמעלה יש הרבה אנשים מאוד חכמים שמשלשלים אלינו חבלים וסולמות. תכף נרחיב פה על כמה מהם.

אני לא מבטיח שנפטרתי מהאינסטינקט לבקר ולהזעיף פנים, מהחיפוש אחר אמות ספים לזעזע. שפת אם קוראים לזה. אבל בשבועות הקרובים החלטתי להשתדל להאיר דווקא את הסיבות האמיתיות, המדעיות, הטכנולוגיות, התרבותיות, הסביבתיות והכלכליות – למצוא את האופטימיות.

בימים האחרונים ראיינתי לפחות שלושה אנשים מבריקים, שמפעילים כמה מיזמים מבטיחים מתוך עשרות ומאות רבות: חברת קמהדע הישראלית מזקקת מתוך דמם של המחלימים נוגדנים לטיפול בחולים (אם החלמתם מקורונה - אתם יכולים להציל חיים! חברת Enlivex מצאה כנראה דרך למנוע מחולים קשים להתדרדר ולמות, ובכלל, מחשבי העל של יבמ מחפשים את התרופה המוחלטת לקורונה, והם מקצרים את הזמן למציאתה בשבועות.

אגב, את הראיונות האלה עשיתי מהבית. לבד, עם המחשב שלי. למדתי תאורה, ניתוב, סאונד, גרפיקה, איפור שיער, עיצוב פריים. ההתחלה היתה איומה. אולי נפלתם על כמה שידורי ניסיון מקרטעים ועלובים. זה רחוק ממושלם, אבל זה משתפר. כמוכם, גם אני לומד לעבוד מהבית, ויודעים מה? זה יהיה מעולה. אני אופטימי.

גמרתי להטיף

העולם שבו טחנתי לאנשים את המוח על פחות שעות מסך? העולם הזה מת. זה אולי נורא ואולי לא. זה לא משנה. מסכים הם עכשיו רשמית החיים שלנו. אינטרנט זה החמצן. אנחנו עובדים בתוכו, מדברים עם אנשים, קונים, מתבדרים, לומדים. אם לפני רגע חשבתי שאי אפשר להיות יותר בתוך המסך ממה שכבר היינו, בא הקורונה-ויירוס ושם כפול 2 ליד שעות המסך שלנו.

אז עכשיו השאלה נהיית הרבה יותר טריקית וחדה; השאלה היא לא כמה שעות אתם שם, אלא מה אתם עושים שם. לגולל אינסטגרם בשעמום זה לא כמו ליצור מוסיקה או סרטונים בעצמך. לטבוע בזרם אינסופי של חדשות זה לא כמו לצלול לתוך מאמר אחד מעמיק. ויש את הסושיאל, את הגיימינג, את הבינג'ינג. אני גמרתי להטיף. לכולם יש מקום בתוך סדר היום המקורקע והמבודד שלנו. השאלה אם זה מועיל לנו, אם זה כיף באמת, או שזה בזבוז זמן היא נורא סובייקטיבית. אבל זה לא אומר שאין לה תשובה.

אבל כשאנחנו תקועים מול מסכים עשר שעות ביום קל, וההבדל בין יעילות, הנאה, ובזבוז הוא בקושי קליק – נדמה לי שלכולנו צריכים להיות כללים פנימיים. אני הבנתי שככל שאני מתאמץ ומודע פחות למה שאני עושה על המסך, כך גדל הסיכוי שמדובר בבזבוז זמן. מה הכללים שלכם?

יהיה בסדר

רביעי בצהריים, זמן ארה"ב. מרכז השליטה המפואר של חברת זום. בטוח יש להם כזה, עם הכי הרבה מסכים מכולם. פתאום איזה ג'ורג', או כיילב, יגיד – היי גאיז, וואט איז גוינג און אין דה מידל איסט. איז דיס וור? והוא יעלה על מסך ענק את גרף הזום של ישראל שיטפס כמו הקורונה, וכולם יגידו, דאמיט, כולם מתחברים אלינו. איטס אקספוננשיאל!

ויצעקו לקלאודיה, שתתחיל ללחוץ מהר על כל הכפתורים, ומישהו יצרח – ווי אר לוזינג יזראל! ופאן שמאלה אל בחורה עם שיער כהה שמסתכלת בשקט בשעון, מחייכת ומסמסת למשפחה שלה בבת ים חג שמח מניו יורק.

האינטרנט בישראל נערך כבר שבועות ארוכים לערב הזה, וכנראה שכאן יהיה בסדר. השאלה היא האם הגויים שם יודעים שצריך להקצות לנו קווים. מה שכן, בעודי שובר את הראש איך קוראים הגדה עם המשפחה בזום כך שהילדים יתעניינו ולא יתייאשו בן זומה עוד יותר מהר מהרגיל – הגיע וואטסאפ מאמא, שדיווחה לי שיש הגדה של "אסיף חג ישראלי" שמותאמת אלינו, להיום, ולזום. דפדפתי, אהבתי, והחלטתי שנלך על זה. כמה דקות אחריה הגיעה הודעה מיחסי הציבור. אמא שלי השיגה את יחסי הציבור? זה באמת אות משמיים. פאן ימינה לבחור עם שיער כסוף שמסתכל בשעון ומסמס להורים שלו בחיפה, תתחברו, בואו נתחיל. חג שמח. 

.