תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן (צילום: קשת 12)
תמונת עמוד תכנית דרור גלוברמן | צילום: קשת 12

"אתה משקר. כל הדברים שסיפרת לנו לא באמת יקרו. זה סתם". 

האמת. הייתי בהלם. לא זו הביקורת שאני רגיל לקבל בסוף הרצאה. ובטח לא הפעם. 

מבוגרים מגיבים אחרת כשאני מספר להם על מכוניות אוטונומיות, רפואה עם בינה מלאכותית והנדסה גנטית או מה עושה טכנולוגיה להרגלי החיזור והזיווג של המין האנושי. הם מתעניינים, מתלבטים, מתווכחים. אבל לא ככה. והאמת שהיו לי ציפיות. התרגשתי במיוחד לדבר מול תלמידי חטיבת ליאו באק בחיפה, באותו מסלול שבו אני למדתי. וכמעט שלא שיניתי את התוכן כדי להתאים לגיל העשרה. שיתמודדו. והם אכן הצליחו. מי שלא התמודד זה אני. 

"אתה משקר", הטיחה בי הילדה מכיתה ח׳5, שני פארי שמה, בעיני תכלת גדולות ועצובות. "אני די משוכנע שזה נכון", המלים נתקעו לי בגרון מולה. "בדקתי הרבה מקורות". "אולי בדקת", היא קטעה אותי בשקט, "אבל אנחנו לא נגיע לעתיד הזה". פתאום נפל לי האסימון. אני מדבר על מהפכות שמתחילות עכשיו אבל יתממשו בעוד עשר שנים, עשרים שנה ויותר. היא, מנקודת ראותה של גיל 14, כיתה ח', בכלל לא רואה את עצמה בשנת 2040. מבחינתה העולם שלה הולך להיגמר קודם, באדיבות משבר האקלים וחוסר היכולת הפוליטית והכלכלית להזיז את המחט ולשנות את כיוון הקטסטרופה. 

אופטימיות? לא היום 

היא הייתה מוקפת בכמה חברים לשכבה, שבאו לדבר ולשאול בסוף ההרצאה. כולם תלו בי עכשיו עיניים מצפות, כנראה לתשובה אופטימית, מעודדת ומשכנעת. רציתי להגיד לה "אל תהיי כל כך דרמטית", או "אל תיקחי את זה כל כך קשה", או "אני בטוח שבני האדם יתעשתו ויטפלו במצב". אבל העיניים הנבונות שנתלו בי הבהירו לי מעל כל ספק - לא תצליח לחרטט אותנו. 

והאמת שאין סיבה לחרטט אותם. המצב גרוע, והוא הולך ומחריף. הציבור הרחב בחלקו אדיש, ובחלקו האחר עוד מתווכח. אבל בקרב אנשי המקצוע הוויכוחים כמעט ונגמרו. השורה התחתונה המדעית, המספרית, העובדתית, חותכת וברורה. מדענים של הפאנל הבינלאומי של האו"ם לשינוי האקלים (IPCC) קובעים שעכשיו זה הרגע האחרון לפעולה נחרצת כדי למנוע התחממות עתידית של יותר מ-1.5 מעלות צלזיוס - שאחריה, לפי הערכות, יתחילו מערכות ביולוגיות לקרוס, פני הים יעלו, אסונות אקלימיים ירדפו את המין האנושי ויהפכו את החיים על כדור הארץ למסע הישרדות בלתי נסבל ואת כולנו לפליטים בביתנו שלנו. גיא רולניק ניסח זאת במדויק: "זאת לא המלצה של מחבקי עצים, שחושבים שיהיה ירוק ונחמד יותר להוריד הילוך,  — זה המרשם המדעי, הרשמי, הסופי, היחיד שמגובה במחקרים שכתבו יחדיו אלפי מדענים בכל העולם".

משבר האקלים (צילום: Ron Alvey, Greenpeace)
משבר האקלים | צילום: Ron Alvey, Greenpeace
  

מבוגרים? תינוקות מפונקים 

לילדים שלנו זה ברור כמו אור השמש בתוך חממה: זה בגללנו. אנחנו "המבוגרים" צורכים כל כך הרבה מוצרים ואנרגיה, דלק ופחם, מחסלים את היערות, פוגעים באוויר, בים וביבשה ומכחידים מיני חיים. אנחנו הדור האחרון לחגיגה הפרועה של הנוחות והקדמה התעשייתית, החגיגה של מכונית לכל פועל, לזרוק במקום לתקן, להזמין מסין מיליוני חתיכות פלסטיק זולות ומזהמות ונטולות חשיבות שיוחלפו באחרות שכבר בדרך בעוד מטוס מזהם, ללבוש בגד אחר לכל מסיבה מתועדת באינסטגרם. 

את המחיר אנחנו מעבירים הלאה, אל הדורות הבאים. והקו של לפני ואחרי נופל ממש עכשיו. ואנחנו, "המבוגרים", הדור שלא מוכנים לחתוך 7% מהזיהום מדי שנה כדי לתת סיכוי הישרדות סביר גם לילדיו ולנכדיו. ולכן החיים שלהם, הצעירים, הולכים להיות סיוט בגללנו. כי אנחנו ממשיכים להתנהג כילדים מפונקים, להמשיך לצרוך, לא לוקחים אחריות ולא יוזמים שינוי. 

שיסבירו לילדים שלהם 

ואני לא מדבר על לזרוק עוד אריזת מזון למיחזור או חצי מיכל בשירותים. זה נחמד, זה חשוב. אבל המשחק הגדול נמצא בחקיקה ותקינה לעצירת פליטות בתעשייה, לשינוי חוקי המשחק בתחבורה המזהמת, בחקלאות ובתעשיית המזון מן החי. זה קשה בכל העולם. כשאני מסתכל בחלון ראווה של חנויות באינטרנט, כל מה שאני רואה זה זבל וזיהום עתידי. כשאני קורא על המלחמה באוקראינה, אני רואה הסחת דעת יקרה וכאובה מהנושא האמיתי. 

וביחס לעולם, מדינת ישראל איטית ומגמגמת אפילו יותר. היא לא מציבה לעצמה יעדים שאפתניים במיוחד. בעוד ארה"ב התחייבה להפחית 40% מפליטות גזי החממה בעשור הקרוב, במדינת ישראל מציעים הפחתה של 27% בלבד, וגם על זה מודים כאן: "אין סיכוי שישראל תעמוד ביעדים שהציבה לעצמה".

משבר האקלים (צילום: Dor Nevo, Greenpeace)
משבר האקלים | צילום: Dor Nevo, Greenpeace

בדיון שנערך השבוע בכנסת לקראת אישור "חוק האקלים" הישראלי והאנמי, מנו נציגי משרד האוצר את המכשולים בפני העמידה ביעדים האלה וביעדים אחרים. קל להסביר למה קשה לשנות את המערכת הכלכלית והבירוקרטית, למה קשה להוריד כלי רכב מזהמים מהכביש, למה קשה לפוליטיקאים להתמודד מול בעלי ההון שמרוויחים משוק האנרגיה, הרכב או התעשייה כפי שהוא עכשיו. הלוואי שאותם פוליטיקאים היו יכולים להיות איתי מול תלמידת כיתה ח'5 ולהסביר לה מדוע קשה להתמודד עם אילי הון, וקל להזניח אותה ואת העתיד שלה. האמת שהם לא צריכים לבוא איתי לליאו באק בחיפה. הם חוזרים כל ערב למשפחתם, ולילדים הפרטיים שלהם. שיסבירו להם מדוע הם מקריבים את עתידם לטובת ההווה המפונק שלנו. 

אני לא חירטטתי. הסתכלתי לה ישר בעיניים ואמרתי לה ביובש, "מצטער, אין לי תשובה טובה בשבילך".