"זה פנומנלי. זה מדהים באופן לא ייאמן. זה הרבה יותר טוב מסמארטפון. זה הרבה יותר טוב מלפטופ".
סטיב ג'ובס זצוק"ל ניער את האבק מעל כל הסופקלטיבים המשתפכים במילון, כשהשיק את האייפד לפני עשר שנים. בהתחלה זה לא עזר לו כל כך. כי אם זה לא טלפון, וזה לא מחשב, וזה לא טלוויזיה - מה עושים עם זה? מתי הרגע הנכון להשתמש בטאבלט?
עשר שנים אחרי שהאייפד יצא לשוק, מאות מיליוני יחידות מאוחר יותר - אני עדיין לא יודע לאפיין בדיוק את הרגע הנכון שבו צריך אייפד, או טאבלט. כל אחד עושה איתו משהו אחר. אפשר לקרוא בו ספר במיטה, לצפות בסדרה במקום בטלוויזיה, להיכנס איתו לפגישה, לשלוח מייל, לגלוש, לתת לילדה לשחק באוטו (רעיון גרוע אבל נפוץ), להציג תפריטים במסעדות, לעזור לסאונדמן בהופעה לשלוט במיקסר מרחוק, ולשאול אותנו איך היה השירות כשאנחנו יוצאים מהשירותים.
זו כנראה התפקיד הכי נמוך בשרשרת המזון של הטאבלטים. איזה באסה להיות הטאבלט שיוצר כדי לאסוף את החיידקים של כולנו. אבל עשור אחרי, יש דבר אחד במשותף לרגע הנכון להשתמש בטאבלט - זה הרגע שבו מחשב, טלפון או טלוויזיה לא מתאימים.
לפני תשע שנים קניתי אייפד 2. היום הוא איטי, סדוק וישן. אבל הוא בשימוש מדי יום. למעשה מדי לילה. הוא מונח סגור ומנותק בחדר הבנות, ומשמיע רעש לבן 24 שעות ביממה. טססססססס. כל לילה אנחנו מגבירים קצת את הווליום ועוזרים לבנות להירדם. זה תפקיד האייפד בחיינו.
עם כל ההשתפכויות, ג'ובס לא הביא הביתה אפילו טאבלט. לא הרבה זמן לפני שהחזיר את נשמתו לבורא, הודה בפני הביוגרף שלו, וולטר אייזקסון, שהוא נמנע מלהכניס הביתה את המכשיר הזה מחשש שיסיח את דעתם של בני המשפחה, ובפרט הילדים. ילדים אמורים ללמוד, לשחק, להיות עם חברים, לנגן, לרקוד. האייפד - מסך צבעוני ומרקד שאפשר להשפיע עליו בנגיעת אצבע - הוא מוצר סופר ממכר. לג'ובס זה היה ברור. אז לילדים שלו - אסור. בשביל זה יש את הילדים שלנו. לסוחרי הסמים יש משפט בדיוק לרגע הזה - ככה ראיתי בסרטים - דונט גט היי און יור און סופליי. אל תתמסטל מהחומר שאתה מוכר.
האסון שקרה, האסון שיקרה
מצד אחד, כולנו התפעלנו מהנהירה של מנהיגי עולם לירושלים, לבירת ישראל, לציין 75 שנה לשחרור אושוויץ. מצד שני, סעודת מלכים בתוך אפטר פארטי במערת צדקיהו - כשיש בישראל 50 אלף ניצולי שואה בלי כסף לסתם ארוחת ערב - האם זה הכבוד הכי גדול שאפשר לתת להם? לניצולים?
אני כבר לא יכול לשאול את הסבתות שלי, ששוחררו מאושוויץ השבוע לפני 75 שנה, או את הסבים שלי, שלחמו בנאצים, מה דעתם. נדמה לי שחלק מהם היו אומרים - זה חשוב שכל העולם יזכור מה עשינו ומה עברנו. אבל אם כבר כינסתם את כל מנהיגי העולם, למה אתם מדברים על האסון שכבר קרה, במקום לדבר על האסון שעומד לקרות. למה אתם נוהגים קדימה ומסתכלים רק במראה האחורית? לא ראוי לנצל כינוס של מנהיגי העולם כדי לדבר על האסון שהולך ומתקרב - שינוי האקלים? זה אסון שרק שיתוף פעולה בין מדינות יוכל למנוע, וכרגע - הוא הולך ומתרחק. לקדם אותו - זה אור לגויים. האמת שאני לא יודע מה הסבתות שלי היו חושבות. אבל אם כבר מדברים על אסונות גדולים, העתיד של הבנות והנכדות שלי לא פחות חשוב מהעבר.
עוד לא נמאס מהפקס?
"בסדר, יש חוק. החוק לא מופיע לי פה". התשובה הזאת, שקיבלנו משירותי בריאות כללית כשביקשנו לא להשתמש בפקס, יכולה לסכם בגדול את היחס של חלק גדול מגופי הממשלה לחוק הפקסים, שעבר לפני שנה וחצי אחרי קמפיין "נמאס מהפקס" שלנו, ונכנס לתוקף לפני חצי שנה בדיוק. זה אומר שמשרדי ממשלה, קופות חולים, בתי חולים, ביטוח לאומי, רשות המסים, עיריות, משטרה, צה"ל ועוד - חייבים להציע לנו אפשרות דיגיטלית לתקשר איתם. אבל אנחנו מקבלים מכם המון תלונות על גופים ממשלתיים שפשוט מזלזלים בחוק ומצפצפים עלינו. או להיפך. מזלזלים בנו ומצפצפים על החוק.
היה להם המון זמן להתכונן. אבל עכשיו, בפתיחת עשור חדש, אנחנו פשוט לא מוכנים יותר לקבל שירות רק בפקס - המוצר המושלם למי שלא רוצה לתת שירות טוב. אז אם זה קורה לכם - ספרו לנו בעמוד הפייסבוק שלנו או בוואטסאפ למספר 03-7676346. והכי טוב - תקליטו שיחה עם המוקד שמכריח אתכם לשלוח פקס ותעבירו אלינו. אנחנו כבר נטפל בו.