בואו נתקדם. השבוע בעצם הדיון על הבעיות נגמר. הנזקים שעליהם הצבענו בשנים האחרונות - קיטוב, דיכאון, פגיעה בצעירים ובדמוקרטיה - הנזקים האלה הוכחו כנכונים במחקרים שפייסבוק עצמה ערכה וניסתה להסתיר. פייסבוק מגבירה במכוון את השנאה והקיטוב בחברה כדי להרוויח כסף, מחמירה בעיות דימוי גוף אצל צעירות, ובכלל עוזרת לקיצוניים, מכחישי חיסונים, שונאי יהודים, גזענים, סוחרי נשים וסמים להשיג את מטרותיהם המסוכנות.
איך פותרים את זה? שנייה קודם, בואו נתקן כמה שגיאות שתקועות לרבים בראש.
א. זו לא גזירת גורל. זה רצף בחירות שאפשר לשנות.
ב. אנחנו לא אשמים, כי לא בחרנו בזה. אתה לא יכול לתפקד בחברה ובעבודה בלי סמארטפון ובלי וואטסאפ. גם מי שמתנזר מפייסבוק לחלוטין, חי באקלים חברתי ופוליטי שהושפע ממנה במידה רבה.
ג. אנחנו לא אשמים, כי לא ידענו. אם על סיגריות ועל חטיפים יש מדבקות אזהרה, פה אין. פייסבוק לא מסבירה לך שהיא עומדת לנצל את הפרטים האישיים שהיא אוספת ממך כדי לדפוק לך את הראש ולדחוף לך דעות קיצוניות, פחדים וחרדות.
ד. הדרישות לא מופנות כלפי פייסבוק או מארק צוקרברג, שעושים הכל כדי להרוויח יותר כסף, וגם לא לחברי הקונגרס, שלא בחרנו בהם ולא מתעניינים בנו. אלא לחברי כנסת ישראל וממשלת ישראל. ויש הרבה מאוד דברים שהם יכולים לעשות מכאן, מישראל הקטנה.
ה. "חוק הפייסבוק" האחד הגדול שיפתור את הכל לא קיים. אבל שורת צעדים בחקיקה, רגולציה וחינוך - יכולים לעזור להתמודד עם הבעיות ולהקטין אותן.
לנוכח העניין המועט שחברי הכנסת מביעים בסיפור הזה - שמעתם מישהו מהם מתבטא בעניין השבוע? - החלטנו בנקסט להרים את הכפפה ולתת דחיפה קטנה. הקמפיין החדש שלנו כולל תפריט חוקים, שהרכבתי אחרי שיחות אינטנסיביות עם הטובים שבמומחים הישראלים.
ואלה הצעדים
- חוק מסודר להסרת פוסטים פוגעים. היום אין חוק כזה. יש קומבינה. צריך חוק ונוהל מסודרים שקובעים מהו פוסט שיש להסירו ותוך כמה זמן. ובעיקר: להקנות באופן רשמי סמכות לבית המשפט הישראלי לשפוט בתיקים נגד חברות בינלאומיות שנותנות שירות לישראלים בישראל.
- שירות לקוחות. חברות טכנולוגיה שהשיגו בישראל יותר מ-50 אלף משתמשים (או כל מספר שרירותי אחר) יחויבו לפתוח כאן שירות לקוחות עם מענה לתלונות.
- חוק פרטיות חדש. הבנו כבר שענקיות הטכנולוגיה יודעות עלינו הכל. אבל המידע הזה צריך להיות בבעלותנו (היום הוא בבעלותן), הן צריכות להסביר לנו מה הן יודעות עלינו, איך הן משתמשות במידע הזה, ולאפשר לנו לבחור שלא להשתמש בו. זכותי לקבל פיד שלא מותאם לי אישית, כזה שלא מגביר פוסטים שמעצבנים אותי במיוחד - אפילו אם הוא יהיה קצת פחות מעניין.
- שקיפות של אלגוריתם. זו בעצם ה-סוגיה. האלגוריתם של פייסבוק בוחר בשבילנו מה נראה. הוא מחליט מה להפיץ לכולם ומה להעלים. זה סוד מסחרי וכזה הוא צריך להישאר. אבל ראוי להקים מועצה מקומית (או בינלאומית) עם אנשי ציבור, שיקבלו אליו גישה ויוכלו לדרוש הבהרות ותיקונים.
- פחות ויראליות. מומחי משפטים וטכנולוגיה מציעים גם להגביל את מספר המשתמשים לכל אדם. למה 5,000? 150 חברים לא מספיק? אם לכל אחד יהיו פחות קשרים, יהיה קשה יותר לפוסט בודד להגיע לויראליות מטורפת, מה שיקטין את ההשפעה של הפוסטים המסוכנים. הצעה אחרת: להחיל על פייסבוק את האחריות לנזקים שהאלגוריתם שלה מייצר כשהוא בוחר איזה פוסטים להגביר ולהפיץ. למשל - אם מישהו מסית נגדי ברשת, ואחרי יומיים אני חוטף מכות - אם אצליח להוכיח שהפוסט זכה לויראליות ולכן נפגעתי, אוכל לתבוע את החברה על הנזקים שהיא עוללה לי.
- תסבירו לי. רשתות חברתיות יחויבו להציב כפתור ליד כל פוסט שאני רואה, ובו יסבירו לי למה הן בחרו להציג דווקא לי את הפוסט הזה. אם הפיד מורכב מ-20% גזענות, 15% דימוי גוף מעוות, 17% קללות ואלימות - תגידו את זה.
- חופש מחקר. בשנים האחרונות פייסבוק חסמה את הגישה של חוקרים מהאקדמיה אל מסדי הנתונים שלה, וניסתה להסתיר את הממצאים שהיא בעצמה גילתה. זה חייב להתהפך.
- כוח מסחרי והגבלים עסקיים. ראינו מה קורה כשפייסבוק הגדולה נופלת. מסתבר שכולנו תלויים בה. אם לפרק את פייסבוק מאינטגרם ווואטסאפ - זו החלטה שרק האמריקאים יכולים לקבל. אבל בישראל אפשר לאסור עליה לרכוש חברות מקומיות נוספות, וכמובן - להטיל עליה מסים. בתחום הפרסום הדיגיטלי, המדינה חייבת להתערב בדואופול של פייסבוק וגוגל, כדי לשמור על התחרות ועל תעשיית התוכן המקומית (גילוי נאות: כולל קבוצת קשת).
- חינוך דיגיטלי. אם את הסמארטפון הראשון ילדים מקבלים בכיתה ג'-ד' בממוצע, בואו נלמד אותם להבין את העולם הזה נכון כבר מכיתה א'.
זו בהחלט לא רשימה סופית. אפשר לבחור את כולה, אפשר לבחור חלק ממנה, אפשר להביא רעיונות יותר טובים. דבר אחד אסור לחברי הכנסת שלנו: לשבת על הידיים ולברוח מהתמודדות.
סרט אימה
השבוע ראינו מול הפנים סרט אימה מודרני. תהיו איתי רגע: עובד פייסבוק יושב מול המחשב, בביתו. צהריים. הוא במשמרת עדכון שרתים, מקליד בנונשלאנט, מתחתיו הכלב מנשנש פירורים מקרטון פיצה זרוק, לא ברור ממתי.
הוא מרכז מבט לנקודה במסך, לוחץ אנטר חגיגי ונשען אחורה. שלוק מהפחית. ופתאום המסך מתרוקן. הוא נלחץ. לוחץ ריפרש. כלום. עוד ריפרש - כלום. מסך העבודה שלו בתוך מערכות פייסבוק, זה שהוא מתחבר אליו מרחוק מאז הקורונה, לא מוכן לחזור. מחשבה מצמררת מנסה לחלחל לו למוח. רגע. ריסטארט למחשב ולראוטר. כלום לא עובד. הוא מנסה להסדיר נשימה, אוקיי, אוקיי, יש פרוטוקול, בוא נחזור אחורה לגיבוי האחרון. מנסה להתחבר שוב לשרתים של פייסבוק - הם מנותקים. איפה התקלה? מקליד גוגל.קום - עובד. CNN? עובד. פייסבוק.קום - דממה.
אי אפשר להחזיר את הגלגל
עכשיו הפחד מנצח אותו. או גאד. פאק פאק פאק. התובנה מכריעה אותו מבפנים: העדכון שהוא בעצמו עשה לפני רגע בעצם ניתק את החיבור בין אתרי פייסבוק ובין רשת האינטרנט. בגלל שהוא בעצמו עובד מהבית ונכנס לרשת פייסבוק דרך רשת האינטרנט, עכשיו אי אפשר להחזיר את הגלגל.
פותח אינסטינקטיבית את נעילת הטלפון. הגרוע מכל מחכה לו גם שם. אין וואטסאפ, אין אינסטגרם. והוא כולה טכנאי רשתות חצי בכיר. קיווה להתקדם לניהול צוות. זה כבר לא יקרה. לא כשהפלת את אתרי פייסבוק, אינסטגרם, וואטסאפ בכל העולם. והכי מפתיע זה השקט. בוואסטאפ אין כלום, אפילו המייל של העבודה דומם. מנותק.
צלצול טלפון מפר את השקט. מי זוכר איך נשמע הצלצול. הבוסית על הקו. חייבים לשלוח צוות שיגיע פיזית לשרתים עצמם, הוא לוחש. הכל נפל, היא צורחת עליו, המייל מת, פייסבוק מת, וואטסאפ מת, מה עשית? זה נזק של מאות מיליוני דולרים.
מנסר את הבטון
צוות המומחים דוהר דרך פקקי עמק הסיליקון אל חוות השרתים של פייסבוק. הם פורקים מכלי הרכב ורצים ללא נשימה לתוך שערי הברזל והזכוכית בכניסה לקמפוס, מנופפים בכרטיסי העובד. כלום. הדלת לא נפתחת. המחשב שמפעיל את הדלתות האלה - אתם מבינים, גם הוא נפל. הטלפונים מצלצלים בלי הפסקה. בפעם האחרונה שהם צלצלו ככה, נזכר אחד, התאריך היה 11 בספטמבר 2001.
מישהו קורא לג'ו מהתחזוקה, שמופיע אחרי עוד 20 דקות יקרות עם מסור חשמלי. החברים מסתכלים באי אמון בעוד ג'ו מנסר את הבטון שסביב השער המאובטח של פייסבוק, לקול יללות האזעקה. שעה שלמה מזיע ג'ו על המסור המשתנק, כשאנשי המחשבים הכי טובים בעמק הסיליקון צועדים בעצבנות, מרפרשים את הטלפון בתקווה שמשהו איכשהו יסתדר, ויחד איתם 3.5 מיליארד בני אדם, משפחות, עסקים, ארגונים - מושבתים מפעילות. עוד שעות מותחות עצבים יחלפו עד שהתקלה הזו תתוקן.
כעבור כמה שעות, תעיד פרנסס האוגן, עובדת פייסבוק לשעבר והמדליפה, מול הסנאט, ותחזיר את הזרקור למקום שבו הוא אמור להיות - מה המדינות והמחוקקים צריכים לעשות כדי לתקן את התקלה הגדולה - לא בזה שפייסבוק נפלה, אלא באיך שהיא פועלת.
