דרור גלוברמן (צילום: שלומי פרי )
צילום: שלומי פרי

התובע לבש חולצה ועליה מודפס בגדול PRESS. הוא סידר לעצמו על השולחן 15 ערימות של דפים מודפסים, עם ציטוטים מובלטים וסימניות דביקות בצבעים שונים. מולו, מאחורי בשולחן הנתבע, ישבתי אני בידיים ריקות, למעט כתב התביעה שהוא עצמו הגיש נגדי. 

על מה התביעה? 6 שניות של וידאו שפרסם התובע, שבהן אמר כך: "בתקופה האחרונה אנחנו נמצאים בדיקטטורה, בכסת"ח של איזו מגיפה מומצאת". המגיפה "המומצאת" היא כמובן הקורונה. את המשפט הזה ועוד שלל בדותות ושקרים שילבתי בסרט "הקרב על המוח: תעשיית השקרים" (לצפייה) ששידרתי בקשת לפני שלוש שנים וחצי. 

עכשיו תקלטו את החוצפה של התובע, אחד איליה מרשק: הוא אשכרה עמד וטען בבית המשפט שזכותו להביע את דעתו הבלתי מקצועית (כך לדבריו) שהקורונה היא מומצאת - אבל טען שלי אסור לטעון שזה שקר, כי אני פוגע בשמו הטוב. 

בדיון בבית המשפט ניסיתי בכל הכוח לשמור על קור רוח, למרות שבפנים רתחתי. אם חופש הביטוי מגן על זכותו להביע את "דעתו", הוא לא מגן על זכותי לומר את האמת - שהדעה הזו היא שקר? 

ויותר מזה - מה זו בכלל "דעתו"? בסרטון אחר הוא צועק שנתניהו שיתף פעולה עם החמאס. בכותרת אחרת קידם תיאוריות קונספירציה על הפלת מגדלי התאומים.

מה קשור אמת עכשיו?

אז לא. לא הכל דעות. יש גם עובדות. יש אמת ושקר. אם הקורונה היתה מגיפה אמיתית או מומצאת - זו לא שאלה של דעה. זו עובדה. הקורונה היא מגיפה אמיתית, והיא הוכרזה ככזו על ידי ארגון הבריאות העולמי ואינסוף ארגונים ומומחים. אפשר ורצוי להתווכח על חומרתה ועל ההתמודדות איתה, אבל לטענה שהיא 'מומצאת' יש שם: זהו שקר. 

התובע בא מוכן להצגה. צילם והקליט. שלף ציטוטים ומראי מקום, עד הנשיא אהרן ברק הגיע. אבל התפלק לו גם "מה היה אכפת לך לוותר על השש שניות שלי"? אתם מבינים? הנ"ל מניח שזכותו לפרסם כל שטות כ"דעתו", בלי דין וחשבון. כמעט כאילו קרץ לשופטת וביקש, בחייאת, את מבינה איך זה עובד באינטרנט. כולם מחרטטים כדי להשיג פופולריות ופרנסה. מה קשור אמת עכשיו. 

הפגנת מתנגדי חיסונים מול הכנסת (צילום: יונתן סינדל, פלאש/90 )
הפגנת מתנגדי חיסונית. ארכיון | צילום: יונתן סינדל, פלאש/90

חופש הביטוי נחוץ לנו כמו אוויר לנשימה. אבל כשהרשת מעודדת מפרסמי שקרים בעזרת תפוצה נרחבת, ליטוף לאגו וכסף בכיס, צריך לחשוב שוב על הגבולות שלו. הרי זה אותו חופש שמתמרץ אנשים לטעון שהקורונה מומצאת, שצה"ל מבצע ג'נוסייד בעזה ושהיהודים שולטים בעולם. 

השבוע הגיע פסק הדין. שורה תחתונה: התביעה שלו נדחתה. לצערי, כבוד השופטת לא נכנסה ללב הדיון, ולא העזה לקבוע שהקורונה היא אכן מגיפה, ושההכחשה שלה היא שקר. לצערי היא לא דרשה מהצדדים להביא הוכחות לשאלה. אז למה בכל זאת דחתה את התביעה נגדי? לפי פסק הדין, חופש הביטוי מגן גם עלי. בזה  השופטת חיזקה את תפיסת העולם שאומרת, הכל רק דעות, ולכולם מותר. זכות התובע לומר שהקורונה מומצאת, זכותי לטעון שזה שקר. הכל בסדר. 

אז אני אולי ניצחתי (כלומר: תביעתו נדחתה), אבל האמת? היא מתה עוד מוות קטן. ובזה, הוא ניצח, וכולנו הפסדנו. 

המשחק הגדול 

התביעה הקטנה שלי היא רק עוד צעד קטנטן אחורה בנסיגה הגדולה של האמת. 

השבוע הודתה גוגל בחלקה בהשמדת העיתונות בארה"ב. היא כמובן לא אמרה את זה במילים, אלא בדולרים. גוגל חתמה עם ממשלת קליפורניה על עסקה, שבה תעביר 110 מיליון דולר למימון חדרי חדשות בגופי תקשורת בקליפורניה. גוגל עשתה את זה לא כדי להודות בשום דבר, אלא כדי לעצור חוק שהלך והתקדם במדינה, לפיו גוגל תחויב להעביר חלק מהכנסותיה מפרסום אל אותם גופי חדשות, שהלכו והתייבשו ככל שגוגל פרחה. 

עיתונאות היא מקצוע מוזר מאוד, שהעובדים בו רוצים לגלות את האמת בשלל עניינים, לפרסם אותה לציבור ולקוות שהציבור יסכים לשלם להם תמורת הסחורה הזאת. אלא שמי רוצה בכלל לשמוע אמת? הרי מה יעשה לך יותר טוב? לשמוע שעוד תקציבי חינוך נשללו מהילדים שלך והועברו לחרדים ללא פיקוח או ליב"ה וששנת הלימודים לא תפתח בזמן - או מתכון לכרובית מהממת על הגריל? 

אז אנשים לא רוצים לשמוע אמת ובטח שלא מוכנים לשלם תמורתה. הם רוצים לשמוע דעות שהם מסכימים עימן ולקבל פיסות אינפורמציה כיפיות או מסעירות. וככה נסגרים גופים עיתונאיים בעולם באלפיהם, עיתונאים הולכים הביתה למכור דגים, ואין מי שיברר, יתחקר, יגלה ויפרסם. אז עובדות זה לסחים ואמת זה משעמם. אם יש לך דעות סנסציוניות, לעומת זאת, טיקטוק, יוטיוב ואינסטגרם ישמחו לעזור לך להרוויח מזה כסף. גופי העיתונות שעוד מתפקדים גילו שגוגל סוחבת מהם תכנים, מצמידה אליהם פרסומות ומרוויחה גם על חשבונם. 

אז קליפורניה - המדינה שמאכלסת את עמק הסיליקון, כן? - התנערה, ניסתה להפנות את הכסף חזרה לעיתונות, אבל הסכימה עכשיו לעסקה מוזרה שבה גוגל מממנת איזה גוף ערטילאי שיממן גופי חדשות, וכל זה בשליטת בית הספר לעיתונות של אוניברסיטת UC ברקלי. נשמע כמו צעד בכיוון הנכון, אלמלא כל כך הרבה שאלות פתוחות: מי יקבל כסף? על מה? תמורת איזה תוכן? איזו שליטה תהיה לגוגל בתכנים הללו? האם הם לא יהיו מוטים פוליטית, כמו שחושש בצדק הוול סטריט ג'׳ורנל השמרני? זה נראה כמו טלאי מסורבל ומנגנון סבוך ומקולקל.

מטה גוגל בקליפורניה (צילום: Sundry Photography, ShutterStock)
מטה גוגל בקליפורניה | צילום: Sundry Photography, ShutterStock

ומה לגבי הסכום? פרופסור אניה שיפרין מאוניברסיטת קולומביה חקרה והעריכה שגוגל חייבת למוציאים לאור רק בקליפורניה 1.4 מיליארד דולר. מדי שנה. גוגל כמובן מכחישה. אבל 110 מיליון דולר שגוגל הסכימה לשלם כדי לעצור את החוק כבר מבהירים היכן הויכוח: על המחיר ועל המנגנון. כי על העיקרון גם גוגל הסכימה. 

עכשיו לישראל. את הנזק שעושה גוגל בקליפורניה היא עושה בכל מקום בעולם, גם בישראל. הסיכוי שמדינת ישראל תצליח לחלץ מגוגל סוג כלשהו של פיצוי לטובת עיתונות רצינית עומד על אפס בדיוק. גוגל, כמו כל ענקיות הטכנולוגיה, אפילו לא כפופה לחוק הישראלי ולא משלמת פה מסים. ויש לנו עוד בעיה קשה - אנחנו בכלל לא יודעים מה אנחנו רוצים. אתם מדמיינים איך הפוליטיקאים שלנו מסכימים על מנגנון מקומי שמקבל כספי פיצוי מענקיות הטכנולוגיה ומפצל אותו לחדרי חדשות וגופי תקשורת? 

לא זוכר מי אמר: "אי אפשר להתקדם כשהשמשה הקדמית מרוחה בבוץ". אותם שקרים ושנאה שענקיות הטכנולוגיה מפמפמות למחזור הדם הציבורי שלנו לא יאפשר לנו להסכים על התיקון שלו. בארבע מלים, האלגוריתם ניצח את האמת. ובכל זאת, הנכונות של גוגל לשלם בקליפורניה היא אולי לא הרבה, אבל היא חריץ קטנטן של תקווה. 

מתוך הניוזלטר של דרור גלוברמן Skip Intro. עוד טורים כאן