לפני כמה שנים גיליתי את עצמי מחדש, ככדורגלן. עזבו אותי מבעיטות של אחרים בטלוויזיה; תנו לבעוט! ניימאר, מסי, אלרואי כהן, אני מבין שנלחצתם, אבל הכנתי וידוי: לא מדובר בחלוץ סופה ולא בשוער עם זרועות אוקטופוס. בואו נגיד שאת הדאווינים שלי באינסטה אני עושה בסטילס, לא בווידיאו. אם להיות יותר ברור: "דרדל'ה", זה כנראה התיאור שהחברים שלי היו בוחרים פה, וגם זה אחרי הנחת חבר. אבל זה לא מזיז לי. אני מחכה לשישי בבוקר בספורטק גם בלי להיות שחקן גדול.
רק שבחודשים האחרונים קרה לנו משהו לא צפוי: הוואטסאפ חיסל לנו את הכדורגל. מאז מאי שיחקנו אולי פעמיים, ואין לדעת אם מישהו ירים כדור גם בשישי הזה. פעם, לארגן 10-15 איש שיתחייבו לבוא בשישי בבוקר היה קלי קלות. 20 שנה – באמת 20 - העסק עבד טוב: אנשים התחלפו, אבל שישי בתשע בספורטק נשאר. אלי, מנסח התקנון, המצביא והקומיסר שלנו, היה מצלצל או מסמס לכל אחד בחמישי, משקלל את התשובות ("תלוי מתי יבוא הטכנאי של הוט", "אם לא אשתכר מדי בחמישי בערב", "רק אם החברה שלי תתעורר"), ומודיע לכולם אם יש או אין. כמעט תמיד היה.
אין כדורגל
לפני שנה עשינו מה שכולם עושים: אמרנו לאלי יפה תודה ופתחנו קבוצת וואטסאפ, שכולה מוקדשת לעיסוק המתחדש בשאלה אחת – מי בא בשישי. וליתר דיוק: האם יש עשרה שמתחייבים לבוא. בעקבות השכלול המצב רק הלך והתדרדר. אנחנו נפגשים פחות ופחות. פתאום קשה לאסוף מניין. 5-6 מתחייבים לבוא, עוד כמה אומרים אולי, נראה, אני בטח אאחר. היתר שותקים. ואין כדורגל.
די מהר עלתה האפשרות שהדינמיקה הקבוצתית בוואטסאפ רק מקטינה את הסיכוי למשחק. כי זה מין משחק-אסיר מרובה שחקנים, שמרוב ביזור ודמוקרטיזציה מביא לתוצאה פחות טובה מאשר קודם. איך זה יכול להיות? כי לכל אחד מאיתנו יש את המצב האידיאלי: שיש כבר עשרה אחרים שהתחייבו להגיע – אבל לא הרבה יותר – ואני יכול להחליט רק בבוקר אם בא לי לקום ולבוא, או לנעוץ שוב את הראש בכרית. העשרה שהתחייבו לא מקבלים שום יתרון תמורת ההתחייבות. מצד שני, אם יבריזו - יכסחו אותם בקבוצה. אז למה להתחייב? עדיף לחכות עוד קצת.
כשאלי היה מצלצל אליך, לא ידעת אם יש עשרה או לא. אלי שאל – אתה ענית. התשובה היתה עניין פנימי שלך – רוצה או לא רוצה, יכול או לא. אבל בוואטסאפ, התשובה שלך קשורה לא פחות גם למה שאמרו אחרים. בניגוד לאלי, שטילפן ודרש תשובה כאן ועכשיו, הוואטסאפ מאפשר לכל אחד להסתתר בשולי הקבוצה. הרי לא פונים אליך אישית, אז למה להתחייב כשאפשר לחכות שאחרים יעשו את זה? מולי ועדן מנסים לדרבן וכותבים לכל הקבוצה יחד, כלומר לאף אחד. כולם שותקים. למה לי למשוך את הלחצים אלי ובסוף לצאת צ'יקמוק?
תקשורת קלה, מדי
אבל הכי מעצבן זה ששום קביעה בוואטסאפ לא מחזיקה אם לא מאשררים אותה שוב ושוב. פעם אפשר היה לקבוע ביום שלישי מי מגיע לכדורגל בשישי. קבענו? זהו. אם לא ביטלנו - יש פגישה ולא צריך לדבר על זה יותר. היום זה הפוך: מתבקש שנדבר שוב יום לפני, רק לוודא. אם לא אישררנו שוב שמחר בתשע במגרש, אי אפשר אין לדעת אם יש או אין.
תכל'ס, קביעה בוואטסאפ יותר מיממה מראש היא לא יותר מהצהרת כוונות. "אני בא בשישי הבוקר" הוא למעשה "אי אפשר לשלול את האפשרות שלא מן הנמנע שייתכן ואגיע, אבל בוא נתכתב שוב לקראת". די, נמאס.
הכדורגל של יום שישי הוא לא הקורבן היחיד. קבוצות הוואטסאפ הרגו גם את שעות העבודה. כלומר את שעות המנוחה. כל כך קל להתכתב, שכל אחד מהעבודה כותב מה שעולה בראשו בכל שעה, גם בערבים ובסופי שבוע. הרי וואטסאפ לא נחשב הפרעה, נכון? אם אתה לא רוצה, אל תכתוב. אבל יש מישהו אחר שכן עונה, ועוד מישהו, והנה כבר מתגבשת החלטה. אז גם אם זה רביעי בלילה מאוחר, או שישי בבוקר כשאני סוף סוף בכדורגל, התת-מודע שולח אותי לנצל את הפסקות השתייה כדי לרפרף מהר על קבוצות הוואטסאפ החשובות, רק לראות שלא הפסדתי חלילה איזו עניין הרה גורל.
מסתבר שיש דבר כזה תקשורת קלה מדי. וואטסאפ שינה לנו את החוקים, אבל לא תמיד לטובה. איך נפתור את זה? בעזרת עוד קצת טכנולוגיה כמובן: למשל, למה אין תכונה של הצבעה בתוך וואטסאפ? או הגדרות של שעות פעילות נפרדות לכל קבוצה. מתבקש, לא? בכל זאת, זה מה שאנחנו עושים פה בשנים האחרונות – מנסים לפתור בעיות שהטכנולוגיה יצרה בעזרת עוד קצת טכנולוגיה.