"האמריקאים מפסיקים לשדרג את הסמארטפונים" .
זו הכותרת הכי משמחת בעיני בימים האחרונים. אין לי שום דבר נגד סמארטפונים (גם בעד יש לי פחות ופחות), אבל בעיקר כי האמון שלי במין האנושי קצת מתערער כשאני רואה אנשים שאתמול היה להם גלקסי S3 רצים לקנות S4. כבר דיברנו כאן על אובססיית השדרוגים שרבים מאיתנו חולים בה ללא קשר למצב הכלכלי, ושבגללה אנשים מעדיפים לפעמים לדחוף מכשיר שטוח לכיס במקום פרוסת לחם לפה.
בארה"ב קטן מספר המשדרגים ב-9% בשנה האחרונה. למה? כי לאט לאט נגמרים האנשים שעוד אין להם סמארטפון. במדינות המערב מדובר על רבע עד שליש מהאוכלוסיה. הסיבה השנייה היא שקצב החדשנות קצת נרגע. האייפון הראשון היה מדהים לזמנו, ומאז כולם משדרגים ומחקים. אבל משהו נורא חדש עוד לא קרה. אבל אני רוצה לקוות שיש גם סיבה שלישית – שקצת הותשנו ומאסנו במרדף האין סופי הזה, שהתועלת ממנו היא בהרבה מקרים לא יותר מקצת סיפוק נפשי זמני.
שודרגתי!
אם לא השתכנעתם שאנחנו משדרגים בעיקר על רקע נפשי, הנה סוג של הוכחה. כמה ימים אחרי שאפל הציגה את האייפון 5 – אבל עוד לא התחילה למכור אותו - יצאה המצלמה של הבדרן ומגיש הטלוויזיה ג'ימי קימל לשאול אנשים מה דעתם על המכשיר. כמובן שלא היה להם אייפון 5 עדיין לחלק להתרשמות, אז הם חילקו אייפון 4S. כן כן, מכשיר הקודם, שחלק מהנשאלים כבר החזיקו אותו בכיס. עכשיו לחצו פליי:
מאחורי השדרוג המתמיד של המכשירים שלנו מסתתרת השאיפה לשדרג את עצמנו. פעם היינו מחליפים מכונית פעם בעשר שנים. אחר כך מחשב פעם בשלוש שנים. אבל כשהטלפון הפך להמשך הטבעי של הגוף שלנו, לא מפתיע שנרצה לשכלל, בעיקר כשזה כה קל. אז משדרגים בכל יום 3-4 אפליקציות. עניין קטן, אבל התחושה נהדרת – הנה, אתמול לא יכולתי לשתף את המיקום שלי עם חברים ועכשיו אני יכול. שודרגתי! אתמול לא היה לי במה לשחק ועכשיו יש לי עוד 12 שלבים חדשים. השתדרגתי!
אנחנו הרי מכורים לסם החדש. זה השם שלו, "החדש". המכשיר, התוכנה, הגרסה של האפליקציה, הרכב, המסך, לא חשוב מה. העיקר חדש. אנחנו איטיים? הוא מהיר. אנחנו מזדקנים? הוא צעיר. אנחנו מכוערים? הוא יפה. אנחנו עצלים? הוא חרוץ (עד תום הבטריה). אנחנו שוכחים? הוא זוכר. אנחנו משועממים? הוא מעניין. קשה לנו עם אינטימיות? הוא מתקשר איתנו במגע. לא מתעניינים בנו? יתעניינו במכשיר החדש שקנינו. כל כך קל יותר לשפר את עצמך – לוחצים על כפתור, העדכון יורד ואנחנו מרגישים ממש נחמד לכמה דקות. אנחנו מספרים לעצמנו שהתכונות החדשות הן בדיוק מה שאנחנו צריכים, או פינוק שאנחנו ראויים לו, אבל מתחת לטיעונים האלה שוכנת שכבה טכנו-פסיכולוגית שצריך לחקור יותר ברצינות.
ויש גם איזו אופטימיות עתידית. כמו שאנחנו מאמינים שבעתיד בטח ימציאו תרופה לסרטן וניסע לסופשבוע בירח, אז השדרוג או הרכישה מאפשרת לנו לקטוף לעצמנו עכשיו טיפה מהעתיד ומהאופטימיות שאיתו. יש כאן איזו עמימות נעימה – מי יודע מה אפל או סוני או סמסונג בחשו לתוך האריזה, הם הרי גאונים שם. זה בטח מדהים. ובלי להבין כלום בהנדסה אנחנו מתחברים לגאונות שלהם, נהיים קצת גאונים בעצמנו. מי מאיתנו לא השוויץ במכשיר או באפליקציה חדשה כמעט כאילו המציא אותה.
מי יכול להתנגד לאולטרא-HD
יודעים מה? סתם אני נטפל לסמארטפונים. בואו נלך על המסך הכי גדול שיש לנו, מזבח הקורבנות הביתי, זירת טקסי הפולחן הבורגניים - באמצע הבית שלנו עומדת טלוויזיה, וסיכוי טוב שמדובר בטלוויזיית HD שקנינו בתשלומים. ארבעים ומשהו אינץ', חמישים ומשהו למיטיבי לכת. אחרי גל טלוויזיות התלת מימד, שלא קנינו ובצדק, תוקפים אותנו עכשיו עם רזולוציה גבוהה פי ארבעה מזו של ה-HD. קוראים לזה 4K, או בשם החיבה "אולטרא-HD". מי יכול להתנגד לשם כזה? מי לא יצליח לאסוף חברים למשחק גמר גביע ליגת האלופות? רק שלא כל אדם מבדיל בכלל בין HD לאולטרא שלו, הרי ה-HD כבר העצמו יותר חד מהחיים עצמם, והקונים עומדים לפעמים מבולבלים מול המסך ולא משוכנעים שזה מצדיק את ההוצאה.
כמו בכל סם, ההשפעה הולכת ומתפוגגת. פעם היינו מחפש אפליקציה חדשה כל יום, ומעדכנים את כל העדכונים. היום מתנוסס לפעמים מספר תלת ספרתי מעל אייקון האפסטור באייפון שלי, וזה לא מזיז לי. האם נגמלנו? בטח. עד הסיבוב הבא.