יש בארה"ב מיליון וחצי טרנסג'נדרים לסוגיהם השונים, או ליתר דיוק - מיליון וחצי אמריקאים שמגדירים את עצמם אחרת מהמגדר שבו נולדו. חלקם בעזרת הורמונים וניתוחים, חלקם לא. מה זה משנה. ממשל אובמה כבר התחיל לשחרר את ההגדרות של גבר או אישה, ואיפשר לאנשים להחליט איך יתייחסו אליהם. אבל טראמפ לא אוהב את זה. הוא רוצה שהמין שלך ייקבע לפי איברי המין שאיתם נולדת. ואל תבלבל את המוח. 

לפני כמה ימים קיבל טראמפ מכתב מחאה מפתיע. "קבלה של השונה זה טוב לעסקים", כתבו לו אמזון, אפל, בן אנד ג'ריז, פייסבוק, ליווי'ס, גוגל, יבמ ועוד עשרות תאגידי ענק אמריקאיים "אפלייה עולה המון כסף. טרנסג'נדרים הם חברים אהובים וחברי צוות מוערכים. מה שפוגע בהם - פוגע בחברות שלנו".

אני לא מבין טרנסג'נדרים. לא הייתי כזה. אני גם לא לגמרי מבין נשים, או ערבים, דתיים או שחורים, כי לא הייתי כזה. הדבר היחיד שהבנתי, הוא שזה בסדר לא להבין. הם יודעים מה טוב להם, וכל עוד זה לא מפריע לי, אני לא צריך להתערב. זה יהיה מאוד מוזר אם דווקא אמריקה, דה לנד אוף דה פרי, תחזיר מיליון וחצי איש לתוך כלא מגדרי שהם לא מרגישים שייכים אליו. עצם היומרה להחזיר רעיונות חדשים לתוך הקופסה ולהעלים את האנשים שהם מייצגים היא מטופשת, מפחידה, ומדכאת.

חשיש זה בעצם סבבה

מי הם רוב צרכני המריחואנה בקליפורניה, שבה זה חוקי? התשובה המפתיעה בהמשך.

לגליזציה זה הרבה יותר מאשר לקנות ג'וינט חוקי בבית קפה - ולא משליח טלגראס שלא מוריד את הקסדה.
קנאביס מסוגל להקל על כאבים ולהועיל לחולי סרטן ופרקינסון, וגם לסובלים מפוסט-טראומה. במדינות שבהן הקנאביס הרפואי הפך חוקי, צנחו מכירות משככי הכאבים - אותם משככים שממכרים וגם הורגים עשרות אלפי אנשים בשנה. אותם משככים שחברות התרופות מתפרנסות מהם כל כך יפה.

חברות התרופות עשו הכל כדי לחסום מפנינו את הקנאביס במשך עשרות שנים. שכנעו אותנו שזה לא יותר מסם מסוכן. שקנאביס היום זה הירואין מחר. הן שילמו למדענים כדי שיגידו את זה בטלוויזיה. עכשיו, כשהיתרונות המדעיים צפים ואנחנו מפסיקים לפחד מקנאביס - אותן חברות החליפו צד. הן משקיעות מיליארדים במחקר הקנאביס, בפיתוח פטנטים ותרופות סביבו.

"כל כך הרבה שנים מנעו מאיתנו את הגישה לצמח הזה, בלי שום סיבה אמיתית", אמרה תמר מריץ, אנליסטית של שוק הקנביס בקליפורניה, לאיילת שני במוסף הארץ. היא התכוונה לחולים - אבל לא רק לחולים. "הצמח הזה יכול להועיל לכולנו. ללמד אותנו לעצור קצת, לשמוע דעות של אחרים. תרבות הבילוי תשתנה. במקום לשתות במועדונים חשוכים ומנוכרים אנשים יישבו ביחד, יעשנו, יצחקו, ידברו. תהיה פחות שנאה, פחות אלימות. עוד עשרים, שלושים שנה, האנושות יכולה להיות במקום אחר לגמרי". אין לי שום כוונה לעודד צריכת סמים או עבירות על החוק, אבל העולם - גם העולם הממוסד ושומר החוק - משנה במהירות את דעתו על קנאביס ותוצריו. מריץ סיפרה שמאז שהקנאביס הפך חוקי בקליפורניה, רוב צרכני הקנביס הם - ניחשתם? - הורים לילדים קטנים.

בדידות-טיוב

השבוע מצאתי את עצמי מוקף בתלמידי תיכון מרוגשים ומצוחקקים. צפינו יחד בהצגה "איך לקום מכסא" שהעלתה "הקבוצה החיפאית". היא מתחילה מעולם יוטיובי של וידיאו-בלוגרים וסרטוני הדרכה בסגנון "איך לנקות את הרצפה", "איך לנשק בחורה", "איך להגן על עצמך בקרב מגע", וכולי. זה נורא מצחיק, עד שהדמויות מתפרקות למה שאני הבנתי כסיפורים אישיים ואנושיים על בדידות.

כולם בודדים. כוכבי היוטיוב ההיסטריים, מדריך קרב המגע הקשוח שלא רואה בעיניים, וכמובן הצופה. כולם מנסים ליצור קשר, לא חשוב סביב איזה תוכן. שיהיה הוראות הפעלה הכי בנאליות. משהו בירוקרטי מגונן ולא חשוף. אבל חסר להם מדריך אחד: "איך לדבר".

בני הנוער היו מרותקים. הם צחקו בקול רם עם כל העוויית פרצוף, הריעו בסוף כל תמונה, ממש נשמו עם השחקנים. זה אולי קשור לעובדה שהם תלמידי תיאטרון מפרדס חנה. ואולי הם הבינו לעומק גם את המקור היוטיובי - וגם את המסר על בדידות. אם להסתכן בהכללה, הבדידות הזו היא החיים שלהם. הניסיונות הכושלים לפרוץ אותה באמצעות מסך זה הם המאבק שלהם. ומצד שני - עשרות צעירים מבלים יחד בתל אביב, בערב בתיאטרון. מה צריך יותר מזה?

אגב, את ההצגה סגרו השחקנים הנהדרים - המכנים עצמם קבוצת החיפאית - בהקראת מניפסט צלול ונחרץ נגד חוק הנאמנות בתרבות. אחת התלמידות הרימה יד ושאלה "סליחה לא הבנתי: מה זה חוק הנאמנות"?