עשרות אלפי אנשי תקשורת איבדו את העבודה בשנה האחרונה ברחבי העולם. מתוכם 20,000 בארה"ב בלבד, מתוכם כמעט 2,700 עיתונאים.
חלקם יהפכו למורים או לטכנאיות, אבל כל מי שרוצה להמשיך לעסוק בתוכן, הופך לכוכב רשת. ואלה לא רק עיתונאים מן השורה, אלא גם כוכבי טלוויזיה כמ פירס מורגן מטוק.טי.וי או טאקר קרלסון מפוקס ניוז לשעבר. כשדיברנו על זה ב"בזמן שעבדתם", דני פלד ואני, לא יכולתי להפסיק לחשוב על שאלה אחת: מה קורה למדינה דמוקרטית, שהעיתונות בה מוחלפת בכוכבות רשת. אפילו אם אלה אותם אנשים.
כי בלי עיתונות - חושפת, מתחקרת, דעתנית, פולמוסית - אין דמוקרטיה. בלי עיתונות שעובדת בשביל הציבור לפני הכל, אין דרך לפקח על מוקדי הכוח, פוליטיים או עסקיים. אין מה שיעצור את ההון והשלטון מלהיות עולם תחתון. אבל איש טלוויזיה שלפני רגע עבד בשביל הציבור ועבר לרשת - בשביל מי הוא עובד עכשיו? בשביל הציבור? בשביל ערוץ הטלוויזיה? במידה רבה, אין לו ברירה, אלא לעבוד לפני הכל בשביל עצמו.
תוכי על חמור
אם עיקר התקשורת עובדת רק בשביל לצבור צפיות ולייקים, איזו אינפורמציה מגיעה בכלל לידיעת הציבור ואיזו לא? תתפלאו, אבל גם במהדורת החדשות הכי נצפית בישראל מופיעים לא מעט אייטמים שאולי לא ימגנטו צופים, אבל הם פשוט חשובים ציבורית. בעולם שבו במקום עיתונאים יש כוכבים ויראליים, אין מקום לסיפור על מנהל לשכת הרווחה בעיירה נידחת שמועל בתפקידו ופוגע במשפחות ובילדים. אבל תוכי רוכב על חמור - אתם חייבים לראות בריפיט.
אבל כל זה כבר קרה. חדשות ישנות. זו רק מגמה שהולכת ומקצינה. עכשיו קיבלנו טוויסט נוסף עם מחיר ציבורי: האנשים נראים כמו עיתונאים, האולפנים נראים כמו אולפני טלוויזיה. אבל לצד הרצון להיות פופולרי ומשפיע - יש לעיתונאים גם מחויבות לאינטרס הציבור, לדיווח אמת ולאינטגריטי בסיסי. נסו לדמיין את הימים הראשונים של המלחמה הזו בלי עיתונאים, רק עם כוכבי רשת. כי אלה מחויבים לדבר אחד בלבד - לוויראליות של עצמם. לרבים מהם אין קושי לפלוט שקרים גמורים, כל עוד זה מביא צפיות.
הסחת הדעת המושלמת
למערכת עיתונאית יש אתוס מקצועי שמעודד תחקירים וחשיפות של מידע שבעלי הכוח היו מעוניינים להסתיר. למשפיען יוטיוב אין שום עניין בזה. לא רק שהאתוס והמטרות הן אחרות - אין לו את הגב הכלכלי שיש לכלי תקשורת גדול, לעמוד בפני איומים בתביעות דיבה ולפרסם אמת לא נוחה למישהו. כשיוטיובר או טיקטוקר מקבל איום כזה, לא כל שכן מכתב מעורך דין - הוא מתקפל בשנייה.
שלא תטעו - יש לא מעט יוצרי תוכן שאני אוהב ומעריך. הם מחכימים, מועילים, מעניינים, מרגשים ומבדרים. אבל העבודה שלהם היא לא עיתונות - למרות שהחזות האולפנית עלולה לעתים להטעות את הצופים כאילו שכן. הצופים עלולים להאמין שהם מעודכנים ומחוברים למציאות - בעוד שהם מקבלים מציאות חלקית ומעוותת. כי התפקיד הוא לא לדווח אמת, הוא למגנט אותך למסך. לא להפוך אותך לאזרח מועצם שמבין היטב את המציאות, אלא להשיג ממך תשומת לב ממכרת. וזה ממכר, הרבה יותר מחדשות.
כלי התקשורת הויראליים או הפופולריים - שהם שואו כיפי - ינצחו תמיד בקרב על תשומת הלב את מי שעוסק באמת בשליחות העיתונאית הסיזיפית. יותר כיף לראות קרב ויכוחים צעקני בין יחצן לזמרת מאשר תחקיר סביבה על היעדר הפיקוח על חוף ים המלח.
ותחת הסחת הדעת הזאת יכולה הממשלה לעשות או לא לעשות כל מה שהיא רוצה. עיני הציבור עסוקות במסך והוא לא שם לב. הממשלה מתפקדת? לא מתפקדת? מי יודע. מה זה משנה. ויש מי שיטען שזה כבר קרה, אפילו בישראל.
למי אכפת
חלק מתפקיד הממשלה, אגב, הוא לטפל בכשלי שוק של מוצרים ציבוריים. כשל השוק של המוצר שנקרא "עיתונות" נמשך כבר כרבע מאה, ובשנים האחרונות הוא מוחלט. על אף שעיתונות מתפקדת היא חלק אינטגרלי מהגדרת הדמוקרטיה, לאף ממשלה עד כה לא היה עניין לטפל בו. ברור לנו למה.
וכך אנחנו חיים כבר בסוג חדש של משטר - דמוקרטיה פורמלית. שבה בוחרים בקלפי, בהחלט. אבל מי שמנצח הוא לא מי שמיטיב עם האזרחים בתיקון המציאות ושיפור אורח החיים ואיכות החיים שלהם ושל ילדיהם. צריך רק לנצח במשחק הויראליות.