"אני לא מבין למה אתה אומר שאיבדנו שליטה על השימוש בסמארטפונים". נורא התפלאתי לשמוע הערה כזו באמצע הרצאה שהעברתי ליחידה של צה"ל, דווקא מקצין צעיר. כבר הסברתי להם על המנגנונים במוח שלנו שמייצרים את התלות בטלפון הסלולרי ובהתראות שלו. הדגמתי איך פייסבוק ורשתות אחרות מזהות את המנגנונים הנפשיים האלה ורוכבות עליהן כל כדי להשיג עוד כמה שניות של תשומת לב מדי יום. איך הנפש האנושית כבר לא מסוגלת להעביר כמה דקות בלי להביט במסך, ולו כדי להירגע (או להתאכזב) שאין שום דבר חדש. הקצין, נקרא לו אדר, לא לגמרי הסכים שיש בעיה. כמעט נתקעתי. זה עוד לא קרה לי. מה לא עשיתי נכון.
תכל'ס, לא אשמתו. לאנשים בדור שלו פשוט אין מול מה להשוות. עבורם, דור ה-Z, ילידי שנות ה-90 המאוחרות, השליטה בצריכת זמן אוויר דומה לשליטה בצריכת אוויר. אפשר לשאוף אותו עכשיו או לדחות ב-15 שניות. לדחות לעוד שעה? ממש. "אנחנו באמת עבדים של הסמארטפון: משתמש ממוצע מביט במכשיר כל ארבע דקות" קובע הדיווח על מחקר שנערך בבריטניה רק כשניסינו להבין למה אנשים מסמסים תוך כדי נהיגה למרות שהם יודעים שזה יותר גרוע מלנהוג שיכור, הוא התחיל להסכים שיש בעיה.
תיבת דואר נכנס מפורמייקה
אדר בן 21. כשאני הייתי בן 21 (ואדר עוד לא בגן חובה) התחלתי לעבוד ככתב טכנולוגיה במעריב. קיבלתי תיבת דואר נכנס, כזאת שעשויה מפורמייקה בצבע של קילוף. לא הבנתי למה כל יום מחכים לי שם 12 סנטימטרים של נייר עם הודעות לעיתונות. די עם הפקסים, התחננתי לדוברים וליחצ"נים, אתם הורגים אותי. תשלחו אי-מייל. כל בוקר הסברתי לאנשים בטלפון מה זה שטרודל, כל ערב הדרכתי מישהו איך לצרף קובץ. בינתיים הייתי טוחן שם את הרשת בהורדות בנאפסטר ובמשחקי רשת על הלפ-טופ שנתנו לי. אף אחד במעריב לא חשב שצריך לחסום את זה, ואף אחד לא שם לב שאני חונק את האינטרנט במערכת כי אף אחד לא השתמש באינטרנט במערכת. העורכים ניסו לשכנע אותי להכתיב את הידיעות בטלפון לקלדניות. עזוב, הקלדתי כבר, אני שולח באי-מייל, מה הכתובת שלך? לא יודע. היו עונים לי. יש לי כתובת?
ממציא האי-מייל ריי טומלינסון שיגר את עצמו השבוע להאקתון הגדול שבשמיים. הוא הספיק לראות את האי-מייל שלו הפך לכלי תקשורת מרכזי - ומאבד את הבכורה לסמס, שאיבד אותה לוואטסאפ, שחולק אותה עכשיו עם מסנג'ר של פייסבוק, סנאפצ'ט, טלגרם ועוד כמה. אנחנו משתמשים בכמה אמצעי תקשורת במקביל, ולא סתם. די ברור לנו מה הקודים של כל אחד – למרות שמבחינה עקרונית, אתם יודעים, זה הכל די אותו דבר. מסנג'ר, וואטסאפ, טומייטו טומאטו. לוקחים אותיות, דוחסים אותן לביטים ושולחים ממכשיר אחד למכשיר אחר.
לעבור מהמייל לוואטסאפ זו הצהרה רגשית
כמו שקרה עם הקולנוע כשהטלוויזיה פרצה, או עם העיתונים כשהאינטרנט התחיל, גם האימייל לא נדרס תחת עקביה של הטכנולוגיה החדשה. הוא קיבל את המקום שהולם את היתרון היחסי שלו. כבר די ברור לנו מה מתאים למי. זה די מוזר, למשל, שהבוס יכתוב לנו במסנג'ר של פייסבוק. אם אמא כותבת לך מייל יש לזה משמעות שונה מאשר עוד מסרון. כשאדם כשאני לא מכיר כותב לי וואטסאפ אני מרגיש לפעמים שהוא מגזים. הלו, אנחנו לא מכירים. מה אתה נצמד. כתוב קודם סמס, נראה אם נתקדם. בוואטסאפ אם לא עניתי תוך 4 דקות אני יודע שההוא מתחיל להתגרד. במסנג'ר של פייסבוק אני מקפיד לייבש את הפונים לפחות 3-4 ימים, שאף אחד אפילו לא יתחיל לצפות שאני אבדוק גם את התיבה הזו כל 4 דקות. סמס יכול לחכות חצי שעה. מייל יכול לחכות לתשובה שעתיים בכיף. אפילו יומיים. זה בעיני יתרון אדיר.
יש פה כמה פליטים מהמחלקה הגריאטרית שיש להם עוד תיבות אי-מייל ישנות שמפוצצות בהתכתבויות רגשיות וארוכות. כל אחד מינימום רחל המשוררת. למרבה המזל, הסיסמאות שלהן בדרך כלל הלכו לאיבוד מזמן. תיבת ה-hotmail שלי בכלל נמחקה. לא הספקתי להעביר את הקשרים לוואטסאפ. ואולי טוב שכך. לעבור מהמייל לוואטסאפ זו הצהרה חברתית ונפשית על סוג הקשר. אבל בזכות הוואטסאפ הבנתי למה צריך מייל. יש שם הרבה פחות רעשים ובולשיט. אנשים הפסיקו לחפור ברשימת תפוצה במייל ברגע שהגיע וואטסאפ. וכך המייל מנקז לי את העניינים החשובים יותר והתיבה החכמה של ג'ימייל מסננת ממנו את הרעש. איזה מזל שהממשלה שלנו סוף סוף החליטה לרדת מהפקסים. חבר'ה שם בממשלה, אתם חייבים להתקין תיבת אי-מייל. תאמינו לי, זה גדול.