"בוא'נה אחי, הייתי משלם עכשיו מאה שקל לקולה קרה".
כמה שווה קולה קרה? תלוי עבור מי ומתי. אם עכשיו חורף, ואתם בבית מנסים להתחמם מול התנור, כנראה שגם שקל זה יקר מדי. אם אתם מיליונר שנתקע לו הג'יפ במדבר, מאה שקל זה מחיר מציאה. ואם אתם אדם שמנסה לחיות בריא, אולי הייתם דורשים מאה שקל כפיצוי על שתיית הקולה.
השאלה מי אנחנו ובאיזה מצב אנחנו נורא מעניינת חברות ומפרסמים. באינטרנט הרי לא חייבים להציב שלט עם מחיר אחיד לכולם. יותר ויותר חברות מציגות מחירים שונים ללקוחות שונים. הן רק צריכות לגלות עלינו כמה שיותר, ולבנות לנו תיק. פרופיל צרכני, שיגרום לנו לבזבז יותר בלי לדעת בכלל שאחרים משלמים על אותו דבר - פחות. הוול סטריט ז'ורנל גילה לא מעט חברות ואתרים כאלה, שמציגים מחירים שונים לפי מספר פרמטרים. אזורי מגורים למשל. אם רשת המוצרים למשרד סטייפלס גילתה עליכם שאתם גרים בשכונת יוקרה, תראו מחירים גבוהים יותר. כך גם לגבי לקוחות שמתגוררים הרחק מסניפים של הרשתות המתחרות.
תבינו את גודל האבסורד. לא רק ששירותי החינם שכולנו משתמשים בהם פוגעים לנו בפרטיות - גוגל שומרת את היסטוריית החיפושים, ג'ימייל מנתח לנו את תוכן המיילים, פייסבוק עוקבת אחרי כל לייק ווייז יודעת איפה אכלנו צהריים – אלא שאם תעצרו לצהריים במסעדת "רפאל" היוקרתית פעמיים בשבוע, בסוף מישהו ילמד שכנראה הפרוטה מצויה בכיסכם. אתם לא תדעו אפילו שמחירי הספרים שאמזון מציגה לכם התייקרו פתאום.
הגולשים הישראלים נדפקו יותר מכולם
וזו רק הנגזרת הכלכלית. המידע שלנו, כמו שלמדנו להבין בשבוע החולף, הוא בעל ערך עצום לרשויות החוק בכל העולם, ובפרט האמריקאיות, שמשקיעות באיסוף של הררי המידע ובניתוח שלו. ואולי שווה לשים לב לעובדה שאנחנו, המשתמשים הישראלים, נדפקנו מהסיפור הזה יותר מכולם.
מצד אחד, אין לנו אלטרנטיבה אמיתית לשירותים האמריקאיים. פייסבוק, ג'ימייל, גוגל ואחרים הם שירותי חובה כמעט לכל ישראלי (במדינות גדולות אחרות יש יותר שירותים מקומיים, שכפופים לחוק המקומי, לא שזה תמיד עדיף). זה אומר שאנחנו, הישראלים, מעבירים את כל המידע אישי שלנו דרך אדמת ארה"ב, ובדרך מעניקים ל-CIA ול-NSA גישה נוחה אליו.
מצד שני, אנחנו לא אזרחים אמריקאים ולא יושבים על אדמת ארה"ב. מה שאומר שאין לנו זכויות פרטיות כמו שיש לאזרחים אמריקאים. סוכנויות המודיעין האמריקאיות כבר הודו שאזרחים לא-אמריקאים "נהנים" מיחס חודרני יותר.
מצד שלישי, אנחנו לא מודעים לזכויות שלנו כמו האמריקאים. רשויות החוק בישראל נהנות מגישה קלה וכמעט חופשית לחברות הסלולר והאינטרנט, לחשבונות שלנו ולרישומים שהשארנו מאחורינו. זה כך כבר כמה שנים, אבל זה לא מפריע לנו. אם היינו יודעים כמה מהחדירות לפרטיות באמת משמשות "צרכי בטחון" וכמה פשוט עושות למשטרה חיים קלים על חשבון אזרחים תמימים, אני לא בטוח שהיינו כל כך שקטים. אבל האמריקאים לא מפסיקים לרעוש. או במילותיו של ג'ון אוליבר, המנחה המחליף בדיילי שואו: "אני חושב שאתה לא מבין את הבעיה, אדוני הנשיא. אף אחד לא אומר שעברת על החוק. אני רק אומר שזה מעט מוזר, שלא היית צריך".
פיתרון שלא יקרה
פעם היה לי רעיון איך לפתור את זה: מנוי פרימיום לשירותי החינם. כן, אני רוצה לשלם עבור החיפוש בגוגל, אני רוצה לשלם עבור החשבון בפייסבוק. נניח שזה היה עולה עשרה שקלים בחודש. עשרה שקלים בחודש – ופדיתם את הפרטיות שלכם. אף אחד לא אוסף עליכם שום מידע, ולא מוסר אותו לאף אחד אחר. כשהמשטרה תבוא לבקש עדויות – הן פשוט לא יהיו שם, כי אף אחד לא אסף אותן. לא הייתם משלמים?
שיתפתי את הרעיון עם מישהו שמבין עניין. הוא צחק. נראה לך שהמידע הפרטי עליך שווה לגוגל עשרה שקלים בחודש? הוא שווה הרבה יותר. אתה לא יכול לעמוד בכלל במחיר הזה.
*וכמה מילים על הטור של השבוע שעבר
"בואנה, אתה דביל, אה?", כתב גרג ורביצקי וגרף 48 לייקים. "מה אתה יודע מהחיים שלך? אין מילים. דפוק!", ירה אושרי אדרי. "הטור המפגר לשנת 2013! בדוק". סיכם הגולש שח.
הטור של השבוע שעבר גרר המון תגובות, רובן לא סימפטיות. הן העמידו אותי על שתי טעויות. האחת – שחנונים כבר אינם טיפוסים מנומסים ועדינים. מסתבר שאפשר לשלוט בו זמנית בשפת תכנות ובשפת רחוב. ובעצם למה לא. גם הטור לא היה עדין במיוחד.
הטעות השנייה היא בעצם כמה משפטים שהיו צריכים להיכלל בו ולא נכללו, וכמה מן המגיבים כתבו אותם במקומי. "הכל נכון, כל עוד מדובר במשתמש הממוצע", הבהיר איתמר לוי, ועמית פירט: "המשתמש הביתי של גלישה ומעבד תמלילים, אפילו עריכת סרט פעם ב-, אז כל עוד לא קונים מעבד של נטבוקים ושמים זיכרון של 4 ג'יגה, אז זה תותח-על לעומת הצרכים. בהחלט עדיף לקנות מקלדת טובה ועכבר נח, ומסך גדול יותר, מאשר לקפוץ למעבד או כרטיס מסך שאינו מובנה".
אז כן, התוספת היתה צריכה להיות בהחלט חלק מהטור. הוא נכתב אל המשתמש הממוצע, לא אל המומחים והמבינים. גיימרים ועורכי וידיאו יודעים מה הם צריכים, ואין לי כוונה ללמד אותם.
הבעיה נולדת כשהמשתמש הממוצע (הלקוח) פוגש מומחה (חבר שמייעץ או המוכר בחנות). המומחה כמעט תמיד ייעץ ללכת על המעבד הכי חזק שיש (כל היתר נראים לו חלשים מדי), הר של זיכרון וכרטיס וידיאו מפלצתי. "בלי מפרט טוב רוב הסיכויים שתהיה כל שבוע אצל הטכנאי", הזהיר אחד המגיבים, וזו כמובן שטות מוחלטת. אבל למשתמש הממוצע אין מספיק ידע כדי לדעת איפה לעצור את ההשקעה, והוא מפחד ללכת נגד המילה של המומחה. אז הגיע הזמן שגם אתם, המומחים שיודעים שלא צריך להשקיע 5,000 שקל במכונת פייסבוק (כמו שכתב רועי), תרימו את הראש, ותראו לאחיכם ממוצעי-הדרישות את הדרך אל המכונה הנכונה.