אז החלטנו לנסוע לחו"ל, אני והיא. התחמשנו בשני לפטופים, אייפד וספר ורקחנו תוכנית טקטית לחדירה ליעד. טיסות, מלונות, מעבורות, פארקים, טרקים, מוניות, מסעדות, מהירות הוייפיי, הסיכוי היומי לגשם, צבע המצעים, רוחב רצועת החוף, מפות סינופטיות, מספר תיירים ממוצע מישראל, שעת מולד הירח. חפרנו הכל. הצלבנו המלצות מומחים וביקורות גולשים (שסוננו לפי סוגי מטיילים, מידת קרבתם אלינו ורלוונטיות הביקורת. באמת). תוך כמה ימי עבודה עובדו הנתונים לכמה אקסלים מכריעים, כשתוך כדי תנועה אנחנו משפרים את הכרטיסים ובתי המלון שרכשנו כדי לא לפספס הזדמנויות. ליד הגורל לא התכוונו להשאיר שום הפתעה. לא הפתעה שלילית; וגם לא חיובית.
אנחנו כבר יודעים הכל על היעד. כמעט אין בשביל מה לנסוע. הנסיעה עצמה כבר הפכה לתגמול על עבודת התחקיר המאומצת (אולי כבר ניסע למקום אחר, לפחות נהנה ממשהו חדש). כי מה הסיכוי שמשהו יפתיע אותנו אחרי כל כך הרבה תמונות ומילים. ויותר מזה - אם יקרו הפתעות שליליות (טיסה מתעכבת, נהג מונית מניאק, חוף רועש, גשם ברגע הלא נכון) – אנחנו ממש נתבאס. מה, לא התכוננו יפה?
איפה טיסה NA370
הלכנו לישון בארבע וחצי בבוקר. המטוס שתכננו לעלות עליו נראה ריק לגמרי, אז החלטנו שנקנה את הכרטיס מחר, ובינתיים נבדוק הזדמנות אחרת. בבוקר כשקמנו, לא היה מטוס. פשוט נעלם מהמסכים. מישהו קנה את כל הכרטיסים ולא נשאר לנו מקום. חטפנו עצבים. כמעט פירקתי את הלפטופ במכות.
במקום טיסה אחת נוחה, אנחנו צריכים עכשיו לקחת טיסה ליעד אחר, להיגרר שעה במונית לבית מלון מעפן שנמצא ליד המזח שבו תיקח אותנו – רק למחרת בבוקר - מעבורת מתנדנדת ליעד. איזה זוג טינאייג'רים מאנפפים מאונטריו או תיירת מהונגריה - בטח אנטישמית – עשו ריפרש לפנינו, וחטפו לנו את הכרטיסים האחרונים מתחת לאף. ואנחנו נדפקנו עם יום מבוזבז ומיוזע של היסחבויות.
הציפיות בשמיים
האמת שזה כמעט מגיע לנו. הרי כל המידע כבר שם, אז אם נקרא ונתכנן כמו שצריך – אנחנו מצפים לאפס שגיאות. ואם יהיו – ויהיו – נאכל לעצמנו את הלב. איך לא ידענו, איך לא קראנו.
אבל זה לא רק אנחנו, ולא רק הטיול הזה. לאחר לפגישה בגלל פקק תנועה - זה כבר לא סביר. לגלות את המחיר בחנות, או להבין רק אצל הרופא מה בעצם יש לך – אלה התנהגויות של שנות השמונים. אנחנו מצפים מעצמנו ומאחרים לברר, לתחקר, להצליב ולבדוק ולדעת מראש הכל על הכל.
העולם מלא באופציות ובמידע וכולם מתחרים בכולם על הכל, על זמן, ידע, כסף והזדמנויות. אפילו על מהירות הלמידה וזריזות האצבעות. כולם יודעים לחפור את האינטרנט כמוך לפחות, וכדי לצאת עם תוצאה סבירה צריך לקרוע את התחת ולהשכיב את החיים שלך על הוייפיי לכמה לילות טובים. התחרות משוכללת, אבל זה לא אומר שהיא לטובתך.
ורק בפרסומות החיים תמיד נוחים יותר
אומרים לנו שהטכנולוגיה עושה את החיים שלנו נוחים. זה נכון, אבל זו חצי אמת. היום אפשר להספיק בשעה וחצי שעות מה שפעם עשו בעשר. זה אומר שאנחנו נחים יותר? אז למה ככל שהדורות חולפים והטכנולוגיה משתכללת – האדם רק עובד יותר שעות ביממה?הנה, תראו את הפרסומת של אמאזון מלפני כמה ימים לאיזה מקל פלא חדש, שמאפשר לסרוק ברקודים של אריזות של מוצרים שנגמרו לכם ולהזמין חדש אוטומטית. בפרסומת רואים שני דברים: אנשים משתמשים במוצר – ואנשים נחים ונהנים עם המשפחה מהזמן השתחרר להם, כי עכשיו הם לא הולכים לקניות. מדהים.
אבל מתי אתם ישבתם עוד כמה שעות ביום רגל על רגל בזכות איזה שכלול? משום מה אצלנו זה לא עובד ככה. כי התחרות גדלה גם בינינו. מצפים מאיתנו לדעת הכל כל הזמן. ואם יש לנו סמארטפון, הבוס מצפה שנהיה יותר יעילים וזמינים בשבילו. ואם נולדו לנו כמה שעות פנאי, הוא מצפה שניתן לו אותן. אם נסרב – נגלה שהעובדים שלצידנו דווקא מוכנים להתאמץ יותר. הם עובדים מהבית, גם בלילה ובשבת. ובכלל, אם השירות החדש שחסך לנו זמן הוא כל כך מוצלח, בסוף הוא יעלה יותר – פרימיום, לא? ואז ממילא נצטרך לעבוד עוד כמה שעות כדי לממן אותו. חג חירות שמח לכולם.