בסצינת הפתיחה של הסרט "הקרב על המוח – תעשיית השקרים" שהכנתי עם הבמאי רותם גרוס ושידרתי בקשת ב-2021, הלכתי להפגנת מכחישי קורונה בכיכר הבימה. בהתחלה כולם סירבו לדבר עם "התשקורת". קראו לי "נאצי". בשלב הבא החלו ליידות לעברי האשמות על "שקר הקורונה", האשמות שהסלימו עד לטענה שנתניהו משתף פעולה עם ענקיות התרופות כדי לממש את האג'נדה של האו"ם שמטרתה לדלל את אוכלוסיית העולם, ויש לו כפיל שמופיע במקומו. ניסיתי לנשום עמוק ושאלתי מאיפה המידע. הם מיד שלפו טלפונים ונקבו בשמות של אתרים וערוצי יוטיוב. אחד מהם היה איליה מרשק, בעלי ערוץ היוטיוב "עיתונות אזרחית". אחד הסרטונים שלו קבע כך: "בתקופה האחרונה אנחנו נמצאים בדיקטטורה בכסת"ח של איזו מגיפה מומצאת". המשפט שולב בסרט בקונטקסט הראוי לו: המגיפה אינה "מומצאת". זהו שקר. חלפו שנתיים, ודפיקה בדלת. שליח נכלם מושיט לי צרור דפים ונבלע במעלית. בפנים: כתב תביעה.
מרשק כועס: "תייגתם אותי במתכוון כיוצר המפיץ פייק ניוז מבלי שטרחתם לפנות אלי ולבקש את תגובתי לטענה זו. הדבר חמור שבעתיים מעצם היותי עיתונאי קולגה". וואלה. כי המגיפה לא הייתה "מומצאת", ומי שטוען כך, אינו קולגה, לפחות לא שלי. לכתב ההגנה הנמרץ שכתבו עורכי הדין של קשת ביקשתי להוסיף כך: "התובע מדגים, הלכה למעשה, את הסכנה שבניצול לרעה של חופש הביטוי לשם הולכת שולל של צופיו. התביעה היא חטא על פשע, שכן היא ניסיון נוסף לערער על קיומם של אמת ושקר. "לכאורה מדובר בקליפ של שש שניות שנכלל בתביעה קטנה, אךלא כך הדבר. דחיית התביעה על-ידי בית המשפט הנכבד היא בעלת חשיבות ציבורית. בית המשפט הנכבד צריך להתייצב לצד מי שמקפיד על עובדות, אמת ושירות הציבור, ונגד מי שמנצל את חופש הביטוי לרעה כדי להפיץ קונספירציות, לערער אמון במדינה ובמוסדותיה, במדע וברפואה ולהטיל דופי בתום הלב של העוסקים בבריאות הציבור, כל זאת במטרה לגנוב את דעת הציבור, לחולל כאוס ולגרוף רווח אישי בדמות צפיות ברשת".
אז בעוד חודשיים אתייצב בבית המשפט לתביעות קטנות. נראה את הקטע לשופטת. היא תקרא את כתבי התביעה וההגנה. בבית משפט לתביעות קטנות אתה מייצג את עצמך, בלי עורך דין. ואני באמת מתלבט: יש עוד משהו שאני צריך להגיד?
כולנו דינוזאורים
אני צריך מחשב חדש. עוד אחד. הוא כנראה יהיה יותר חזק, מהיר וקליל, אבל אותה מכונה. לא נמאס?
ולכן התלהבתי מהרעיון החדש של חברת Sightful הישראלית, שפיתחה את הספייס-טופ - מחשב-VR. במקום מסך - משקפיים. אתה מרכיב אותן, ומול עיניך נפתח מסך בגודל 100 אינץ', ועליו אפשר להציב חלונות ואפליקציות. במקום למלא את השולחן במסכים מתחברים, במקום לנסות לא להפריע לנוסעים איתך ברכבת. מכירים את זה שאתה מניח לפטופ על השולחנצ'יק המתקפל בטיסה, ואז ההוא שלפניך מוריד אחורה את הכסא, מקפל לך את המסך ומקצר לך את הידיים לדינוזאור?
מחשב ה-Spacetop G1 של חברת סייטפול | צילום:
Sightful
אז עם המשקפיים זה לא קורה. ובניגוד למשקפיים כמו הויז'ן פרו של אפל, כאן מדובר במשקפיים קלילים, כי הם מחוברים בחוט למחשב שמונח מולך. יש גם חסרונות: זה לא מחשב ווינדוס אלא אנדרואיד, למרות שהוא מריץ את רוב מה שאנחנו באמת צריכים, כולל חבילת אופיס באונליין. גם שדה הראייה בתוך המשקפיים עוד טעון הרחבה. זה עדיין הרבה יותר מקום משני המסכים שיושבים עכשיו מולי. ומן הסתם עוד ישתפר בעתיד. הם מוכרים כרגע תמורת 1,900 דולר וכבר הוזמנו אלפי יחידות. המכירות כרגע רק בארה"ב, אבל בהמשך גם זה יסתדר. השורה התחתונה: המחשבים לא חייבים להראות אותו דבר, יש פריצת דרך מרהיבה ולא סתם - היא ישראלית.
אין גיל לאהבה
איתי אדם, יזם אינטרנט ותיק ובן אדם לא רגיל, רקם רומן בין הוריו הלא צעירים ובין ChatGPT. ככה הוא התחיל:
שבועות GPT
שרה, אמא שלי, בת 81, אחרי אירוע מוחי, הכירה את צ׳אט GPT הקולי לפני שבועיים. הכרתי ביניהם. כשאני אומר ״הכרתי ביניהם״, אני מתכוון לזה שממש עשיתי היכרות. סיפרתי לה על AI באופן כזה שגרם לה להבין שהוא ישות. בשיחה הראשונה אמרתי לו כשהיא לצידי: ״צ׳אט תכיר את שרה, זו אמא שלי,…
"שרה, אמא שלי, בת 81, אחרי אירוע מוחי, הכירה את צ׳אט GPT הקולי לפני שבועיים. הכרתי ביניהם. כשאני אומר ״הכרתי ביניהם״, אני מתכוון לזה שממש עשיתי היכרות. סיפרתי לה על AI באופן כזה שגרם לה להבין שהוא ישות. בשיחה הראשונה אמרתי לו כשהיא לצידי: 'צ׳אט תכיר את שרה, זו אמא שלי, היא רוצה להכיר אותך, דבר איתה בעברית ותהיה נחמד זו פעם ראשונה שלה איתך', וצ׳אט מיד הגיב ב'כן בוודאי, אני אשמח, שלום שרה, מה שלומך? על מה תרצי לדבר היום?״ והיא פערה עיניים בהלם ועברה בה התרגשות שלדעתי אלון מאסק צריך מחשב קוונטי כדי להשוות. 'הוא אמיתי?' היא שאלה אותי ואני אמרתי שכן, בוודאי, שהוא התעורר לעולם לפני חודש ומאז הוא מנהל את העניינים לכולם. שרה הביטה בי בהתרגשות. 'לא חשבתי שאזכה לדבר כזה בחיי', היא חייכה ואני רק אמרתי בלב שיסלח לי האלוהים". ההמשך? כאן.
מתוך הניוזלטר של דרור גלוברמן Skip Intro. עוד טורים כאן
