היא אמנם קיבלה 100 אלף שקל כפיצויים מבן זוגה לשעבר, שהפיץ את סרטון הסקס שלהם ברשת אחרי שנפרדו. אבל י', צעירה ישראלית, קיבלה גם נזיפה מבית המשפט – היית צריכה לדעת שאם את מצטלמת בהסכמה, יש סיכוי שהסרטון יופץ. גם את אשמה בזה, קבעו השופטים.
לא מזמן חגגו העיתונים בדנמרק על פוליטיקאי מקומי, שהעלה לפייסבוק תמונה של עצמו משוויץ בגופו השרירי והחצי-עירום. הפוליטיקאי לא נשאר חייב, ותבע את המפרסמים על הפרת פרטיות. התלונה הגיעה למועצת העיתונות הדנית, שהיתה צריכה להכריע – מי אשם בפרסום קוביות הבטן של הפוליטיקאי?
פגשתי השבוע את אחד מבכירי המועצה, מרטין לאווסן, במסגרת כנס כבד-ראש של מועצות העיתונות האירופאיות. נפגשנו בפאנל שניסה לברר: האם נשארה לאזרחים זכות כלשהי לפרטיות? או שאם הם ממילא מפרסמים על עצמם הכל – אז גם לתקשורת מותר?
כמה חברים זה יותר מדי?
לאווסן סיפר כי המועצה דנה ברצינות מה לעשות עם פרופיל אישי של פוליטיקאי - שיש לו 1,018 חברים. מה החלטתם? שאלתי. "ש-1,018 חברים הם יותר מדי מכדי להחשיב את הפרופיל כפרטי, ולכן הפוליטיקאי היה צריך לצפות שהתמונה תגיע לעיתונות ותתפרסם. יש כאן מספיק עניין לציבור". ואם היו לו רק 218 חברים? "אז כנראה שהיינו מחליטים להיפך. נראה לנו שהגבול נמצא באזור ה-500-600 חברים".
שר האנרגיה לשעבר של אנגליה, כריס הון, צולם מתנשק עם אהובתו בכלא שבו ריצה את עונשו – בשטח מוגן למחצה המוקצה לביקורים. התמונה פורסמה בדיילי טלגרף הבריטי, והון תבע את העיתון על הפרת פרטיותו. לפני כמה חודשים זרק אותו בית המשפט מכל המדרגות
זה לא אזור פרטי, אמר לו בית המשפט, וממילא היית צריך לצפות שיהיו שם מצלמות פפרצי המצויידות בעדשות זום מטורפות. תתעורר, חבוב, זו המאה ה-21.
בימים אלה נערכת בכפר הקטן הארן שבצפון הולנד מסיבת יום הולדת שקטה וצנועה לנערה בת 17. בדיוק לפני שנה, לקראת יום הולדתה ה-16, היא רצתה לעשות אירוע גדול והזמינה למסיבה את כל החברים שלה בפייסבוק. גם הזמינו את כל החברים שלהם. כלת השמחה שכחה להגדיר נכון את הפרטיות באיוונט, האירוע התגלגל ותפח לסיפור מרכזי בתקשורת ההולנדית. כך הפכה המסיבה להשתוללות אלימה של 3,000 איש בכפר הקטן, ונגמרה בהתערבות משטרתית מאסיבית, בכמה פצועים קשה וחנויות פרוצות שנבזזו.
אחרי הטיפול בפצועים וניקוי הכפר, הגיעה גם תלונה למועצת העיתונות ההולנדית. דפני קואן, ראש המועצה, היתה גם היא בארץ השבוע וסיפרה על ההתלבטות: האם זו אשמת העיתונים והסיקור המלבה – או אחריותה של הצעירה עצמה, שהיתה צריכה לצפות מה עלולות להיות התוצאות של הגדרות שגויות.
בוקר טוב, האחריות שלך חזרה
מי יהיה אשם כשטביעת האצבע שלנו תדלוף מהאייפון 5S החדש? שאלה טובה. הרי אנחנו יודעים שטביעת האצבע תישמר איפשהו. וקראנו כבר שגופי הביטחון האמריקאיים יודעים לפרוץ לאייפונים ולשלוף מהם מה שהם רוצים. והם יכולים – מעניין מי עוד יכול. אז כשאתבע את אפל על דליפת טביעת האצבע שלי – האם בית המשפט יגיד לי, זבש"ך, היית צריך לחשוב על זה?
אין ספק – המטוטלת נעה לאט לאט לכיווננו, האזרחים. בתי המשפט מקבלים פחות ופחות טענת "לא ציפיתי" מצד מתלוננים על אובדן הפרטיות. אין כזה דבר "לא ידעת". יש לך סמארטפון? יש לך חשבון פייסבוק? אתה יודע איך זה עובד. היית צריך לדעת. לפני שהסכמת להצטלם, לפני שהעלית תמונה פרטית, לפני שהגעת למקום שאתה לא אמור להיות בו, לפני ששכחת את הטלפון על השולחן. גם בשאר העולם המערבי זה כך – בתי המשפט מצפים מהאזרחים להיות מודעים לסכנות. זה די הגיוני כשמדובר בצעירים, שמחוברים באופן טבעי לעולם הזה. אבל מה עם מבוגרים או אנשים שעדיין לא ממש התחברו לעידן הדיגיטלי? אולי צריך להגדיר רמת ציפיות שונה לפי רמת המחוברות של כל אחד מאיתנו?
גם התקשורת נמצאת כאן בדילמה לא פשוטה. מצד אחד היא עדיין כפופה לשיקול הבסיסי, שמאפשר פגיעה בפרטיות רק מול אינטרס ציבורי בפרסום. אבל זה שיקול גמיש מאוד שמשתנה לפי המקרה, התקופה והמדינה. ונדמה שההשפעה הכי גדולה על המאזן הזה בשנים האחרונות מגיעה מהרשתות החברתיות. כל משתמש פייסבוק יכול לפרסם מה שבא לו לאיזה קהל שהוא רוצה – ודרישות הפרטיות העתיקות שעדיין עומדות בפני כלי התקשורת נדמות קצת כאנכרוניסטיות. אבל יש לזה גם צד שני: חבר מועצת העיתונות הגרמנית סיפר, כי הוא עומד תחת לחץ כבד להסכים לנוסחה, שקובעת כי אינטרס הציבורי בפרסום שווה לביקוש של הציבור למידע. אם זה לא המדרון הכי תלול, חלקלק ומסוכן, אני לא יודע מה כן. מצד שני, בואו נודה בזה – על העיקרון כבר הסכמנו, עכשיו נשאר רק להסכים על קצב התקדמות, ועל המחיר.