"בתור גבר בן 27 רווק עשית לי שירות מעולה על מה שאני מסביר לאמא שלי שנים על המצב. אחרי הכתבה קיבלתי שיחת טלפון ממנה על כמה צדקתי כל השנים" (איתי).
"עשית עבודה מצוינת: הבהרת לי הרבה תופעות שאני רואה אצל הילדים הבוגרים שלנו" (אלי).
האמת שבכלל לא התכוונתי לכל זה.
בסרט "הקרב על המוח: האלגוריתם של האהבה" ניסינו רותם גרוס ואני רק לחשוף ולהסביר את מה שאפליקציות הדייטינג מעדיפות להשאיר בחשיכה. להראות את האינטרסים האמיתיים שלהן, שהם רחוקים ואפילו הפוכים מהאינטרסים של המשתמשים, ולהסביר כמה מהדרמות הפסיכולוגיות והחברתיות שהאפליקציות האלה מייצרות.
על מה לא חשבנו? על הבדידות של הרווקים והרווקות. לא הבדידות של היעדר הזוגיות: אלא הבדידות של כל אחד עם היעדר ההצלחה שלו, עם מיעוט המאצ'ים, השיחות והדייטים, עם ריבוי ההיעלמויות, עם תחושת הדחייה והכישלון האינסופית, עם החשש להישאר רווק למרות השפע האינסופי בחוץ.
אין תקווה?
הרבה אנשים שצפו בסרט יצאו בתחושה לא קלה. הוא לא משאיר המון תקווה, זה נכון. אולי אנחנו צריכים לעשות עד חלק, ובו נמצא את שירותי הדייטינג שכן מצליחים. הבעיה: עוד לא הוכח מדעית שאלגוריתם כלשהו יכול לייצר זיווגים מוצלחים. ולכן ייתכן שהפתרון המוצלח לשירותי שדכנות לא נמצא בכלל בעולמות הטכנולוגיה, ואז אני כבר לא בטוח שאני אהיה זה שיעשה את הסרט הזה.
אבל - וזה אבל גדול - מצאו בסרט נחמה. את לא לבד כי את לא מוצלחת - את לבד כי המכונה עובדת נגדך. אתה לבד כמו רבים ורבות אחרים, שלא מוצאים אלטרנטיבה, כי זו הדרמה של הדור הזה. שהחליף את יכולת המגע האנושי בנוחות דיגיטלית, ובעצם הפקיר חלקית את גורלו בידיו של אלגוריתם חסר פרצוף ולב ומרובה אינטרסים זרים.
בסרט נתנו פה לאנשים האלה לא רק כלפי עצמם ומול המערכת והאלגוריתם - אלא גם מול המשפחה. עכשיו גם דור ההורים שלהם, שלא מבינים למה מה דפוק דווקא בילדה שלהם שנשארת לבד כשיש כל כך הרבה אופציות ואפליקציות - עכשיו גם הם מבינים שמה שדפוק זה לא הילדה. אולי הם יצליחו לגייס קצת יותר אמפתיה כלפי מעמד הרווקות.
אפשר, אבל לא כדאי
אם יש תקווה, היא בהתפכחות גם בקרב הרווקים. התפכחות מהציפייה, ניסיון להשתמש באלגוריתם באופן מודע וזהיר יותר תוך הבנת האינטרסים שלו, מודעות לצרכים ולמגבלות האנושיות.
"מודה שלא הייתי מרוכזת ב-100% מהזמן כי עשיתי סווייפים תוך כדי", כתבה לי נועה. "אבל אני מאמינה שהאפליקציה זה רק כלי ושאני אפגוש מי שאני צריכה לפגוש. אין לי את הקטע הזה של ה-FOMO למזלי הגדול, אני חיה טוב עם המאצ'ים שלא מובילים לשום דבר כי אני מאמינה שמה ששלי יהיה שלי. וכל הקשרים האחרונים שלי באמת הגיעו מאפליקציות. אני לא ממקבלת שיחות כי זה לא עושה לי טוב. בגלל זה כשיש מאץ' ושיחה מתפתחת אני לא אמשיך לעשות סווייפים, כי אני קודם רוצה לראות מה קורה".
כן, האפליקציה מאפשרת להמשיך לעשות סווייפים. אבל נועה הבינה שזה לא עושה לה טוב ולא נכון. היא ממש לא היחידה.
ברגעים אלה שאני כותב, המניה של Match.com, הבעלים של טינדר, OK קיופיד ועוד עשרות שירותי היכרויות, נמצאת בנקודת השפל הכי עמוקה שלה זה 6 שנים. נכון, השוק לא משהו, אבל אולי זה קשור גם לעובדה שהחברה נחשבת לאחת השנואות בארה"ב - בדיוק בגלל כל מה שדיברנו עליו כאן ובסרט.
הבעיה, שבכל שנה נזרקים פנימה עוד רווקים ורווקות, שייקח להם שלוש שנים, חמש, עשר או נצח להבין את השיעור הזה. תעזרו להם.
ואם אתם זוכרים שמדעית, אלגוריתמים לא עוזרים לזיווג - אולי אנחנו צריכים למצוא דרך לנרמל את האפשרות להתחיל ברחוב.
"כבר שנתיים שאני לא משתמש באפליקציות בכלל. לא אגיד שהצלחתי מאוד בלעדיהן, אבל חד משמעית אני מרגיש שהנפש הרבה יותר נקיה ופחות רעילה. החוויה שלי מהאפליקציות הייתה רעה ומתסכלת מאוד. בתור אחד שמעולם לא שיקר לגבי הפרטים שלו בפרופיל ומעולם לא הוליך שולל אף בחורה, האפליקציות פשוט גורמות לך להתנהג בצורה שפשוט לא היית מעז להתנהג כך בעולם האמיתי.
כשבן אדם פורק ומשתף את האכזבה שלו מגוסטינג למשל, אומרים לו 'ככה זה, תתרגל' וזהו. זה מזעזע בעיני. מוכן להמשיך להיות רווק עוד זמן רב ולא לחזור לביצה הסרוחה הזו.
אני לא מכיר אנשים שנהנים מהאפליקציות ואם כן אז הם מעטים. זה לא באמת הכרח. מישהו חייב לשבור את המעגל הזה". (רון).