זוכרים כששירביט נפרצה? עזבו טכנולוגיה. אני רוצה לדבר על רגשות. אז הרגשנו שקורה משהו מיוחד, חריג. אולי חד פעמי. מידע פרטי של אזרחי ישראל דולף ונמכר ברשת, מדינה שלמה נסחטת על ידי גורם אנונימי. אולי זה בשביל כסף, אולי זה בשביל התדמית, אולי זה האיראנים.
ואז בא הסתיו השחור של 2021, עם שרשרת פיגועי סייבר שהשביתו את בית החולים הלל יפה, הדליפו מידע רפואי ממכון מור וחשפו פרטים אינטימיים מאוד של משתמשי אתר ההיכרויות אטרף - וזה רק רשימה חלקית. רק הקצה הגלוי של הקרחון.
זה מה שעומד לקרות, תחזיקו את עצמכם: כל אחד מאיתנו ייפול קורבן מתישהו, איפשהו. זה יתפוס אותנו בבית החולים, בחנות הנעליים, בעבודה, באתר היכרויות, באוניברסיטה, במילואים.
ברור שהמתקפות האלה הן חלק מהחיים שלנו. אם נדמה לכם שאנחנו בישראל חוטפים יותר - אתם צודקים.
לפי ההערכות מתבצעות בישראל בין כמה עשרות לכמה מאות פריצות סייבר משמעותיות מדי שבוע. למה כל כך הרבה? א. כי מדינת ישראל היא מדינה דיגיטלית - מה שאומר שאנחנו יותר פגיעים, יש הרבה מה לתקוף. ב. כי אנחנו מושכים אש גם מהאקרים שמחפשים כסף - וגם מאויבינו, שעושים פיגוע סייבר פשוט לצורך פיגוע. אבל מדינת ישראל היא מדינת הסייבר והסטארט-אפ, לא? למה אנחנו לא מצליחים להתגונן? כי חוץ מסטראט אפ ניישן, ישראל היא גם חפלפ ניישן ומדינת ה"לי זה לא יקרה", ומדינה של שנתיים בלי ממשלה, תקציב, מינויים וחוקים - וזה מה שקורה כשהבלאגן מנצח את הגאונות. אין מספיק חוקים, הרשויות מבולבלות, מתריעות בלי שיניים ופועלות ללא היגיון. למה המדינה נכשלת בהגנה עלינו - ומה כולנו צריכים לעשות כדי לצמצם את הסיכוי להיפגע? צפו בראיון עם מומחה הסייבר רם לוי, מנכ"ל קונפידס, שהתארח השבוע באולפן נקסט.
תיאוריית הקשר
בשנת 2030 יש סיכוי שנביט לאחור ונגיד - מזל שהיתה קורונה, כי כל כך הרבה חיים ניצלו בזכות שירותי הרפואה המתקדמים שפותחו מאז בגללה. ואולי עוד יותר חשוב מזה - הניסיון שרכשנו כולנו, השורדים, בהתמודדות עם קטסטרופה גלובלית, עלול לעזור לנו להציל את עצמנו מהקטסטרופה הגדולה באמת.
- עד הקורונה היינו בטוחים שהשמש תזרח כל בוקר והעולם ימשיך להסתובב. שמה שהיה הוא שיהיה. אבל זו תחושה שקרית ומסוכנת, כי כך נוח להתעלם מסכנות כמו משבר האקלים. ואז קלטנו איך מכה קלה בכנף כמו הקורונה שיבשה לחלוטין את השגרה, והעמידה דברים על דיוקם - החיים האנושיים על כדור הארץ שבריריים ועדינים. הכל יכול להשתנות ברגע. קטסטרופות גלובליות הן לא קשקוש של מדענים או עיתונאים. הן דבר שקורה אפילו לך ולך.
- אם צריך - אנחנו יכולים לשנות את אורח החיים. זה קשה, זה מכאיב, אבל אין ברירה. אז פתאום יש סגר ואנחנו לומדים מהבית, עובדים מרחוק או מחליפים עבודה. אם האקלים יכתיב לנו, ניאלץ לשנות את אורח החיים שלנו. זה יהיה כואב, אבל אפשרי.
- האמת שכבר עשינו את זה. אנחנו טסים פחות, נוסעים פחות, קונים פחות בגדים. כשיוצאים, צריך פחות חד פעמי. כל אלה - אילוצי הקורונה, אבל בשורות טובות לאקלים (כמות הציוד הרפואי והסטרילי החד פעמי זו בשורה קצת פחות טובה בהקשר הזה).
מצב האקלים בעולם | צילום: reuters - והכי חשוב - בימים אלה מתכנסת בגלזגו ועידת האקלים הגלובלית. כולנו מבינים שזה התנאי להתגברות על המשבר - שיתוף פעולה הדוק של המדינות. למרות האינטרסים הסותרים. לכל מדינה בנפרד הרי עדיף לצפצף על ההסכמות. שאחרים ישאו בנטל. משחק האסיר קלאסי. אבל הקורונה לימדה אותנו שמדינות מסוגלות לשתף פעולה כדי להתגבר על קטסטרופות גלובליות. ולא רק מדינות. את החיסון קיבלנו כל כך מהר - שנה זה מאוד מהר - בזכות שיתוף פעולה של מדינות, מדענים וחברות מסחריות.
- האסון לא "יגיע". הוא לא בעתיד. הוא כבר כאן, בישראל. ישראל היא אחת המדינות הפגיעות להשלכות משבר האקלים: היא מתחממת בקצב מהיר פי שניים מהממוצע הגלובלי, והתחממותה הואצה בשלושת העשורים האחרונים פי שלושה, כך פורסם ב"הארץ". למרות זאת, היא מפגרת מאחורי רוב מדינות בהתכוננות למשבר. ישראל היא מהמדינות האחרונות בעולם ללא תוכנית להתמודדות עם המשבר בתוך שטחה. אין לה חוק אקלים, היא לא הכריזה על מצב חירום אקלימי ואין בה מס פחמן.
הדבר הכי חשוב לטיפול במשבר הוא תחושת דחיפות ואחריות. אז בשם הדחיפות אני מתכוון לקחת את עצמי בסוף השבוע הזה לים - יהיה כל כך חם שזה יהיה דווקא הגיוני - ולקוות שנתעורר לפני שהחוף היפה הזה יהיה שקוע עמוק מתחת למים.