"'19 בפברואר: עדיין ביבי ראש הממשלה הבא לדעתך?' 'כן'. ואז ב-22 בפברואר – 'מה דעתך על ההתפתחויות האחרונות? עדיין ביבי?' הוא אומר 'עדיין ביבי'. ביום שלישי: 'עדיין ביבי לדעתך?' 'כן, לא יעזור לכם'". כמה ימים לפני הבחירות, הקריא לי הכתב הפוליטי עמית סגל את ההתכתבות שלו עם אמנון אברמוביץ. אברמוביץ, פרשן חדשות 2, לא בדיוק חשוד באהבה מופלגת לראש ממשלתנו הנצחי. רק שהוא ראה את התמונה מראש, ונחסכו ממנו ההתנצלויות הגורפות של אורי משגב בהארץ ושל רביב דרוקר, שחזו מהפך. "אולי אנחנו חיים בלה-לה-לנד", הודה דרוקר בדכדוך. מאברמוביץ' זה נחסך. אולי זה קשור לעובדה שאין לו פייסבוק.
נכון, כולם ראו את אותם סקרים, אבל גם לתחושות בשטח יש משמעות. "טעינו וטעיתי – ובגדול", אמר דרוקר. "אנחנו חיים בעיקר מסקרים, ואנחנו די נוטים לזלזל בשטח - כי כל אחד יש לו את השטח שלו". מדויק, ובעיקר מדויק בפייסבוק. דרוקר ומשגב השוגים משתייכים למחנה הפוליטי שהפסיד. הפיד שלהם מורכב מאנשי המחנה הפוליטי הזה. רבבות תומכי שמאל, עיתונאים ולא-עיתונאים, קלטו רק אתמול את הונאת הפיד הדי-ותיקה. "לפי הפיד שלי, זהבה גלאון צריכה להיות ראש הממשלה" ראיתי על אחד הקירות. וולקאם טו דה מטריקס.
ניסוי בבני אדם
אם הבחירות האלה הן הכי מחוברות ואינטרנטיות שהיו אי פעם, אפשר להסתכל עליהן גם כניסוי ענק בתוך פייסבוק. זה לא יהיה תקדים: לפני שלוש שנים עשתה פייסבוק ניסוי ענק ושערורייתי ב-700 אלף איש, וגילתה שאפשר להשפיע על מצב הרוח שלהם – לחיוב או לשלילה – באמצעות שינוי כמות התוכן החיובי או השלילי שמופיע בפיד שלהם. האם זה יכול להיות קשור לבחירות?
יש אנשים שמצביעים עם השכל, אבל ההשפעה של הרגש תמיד גדולה יותר מכפי שמעריכים אותה. המפלגות ניסו לכוון את הקמפיינים בהתאם. אבל מה קורה להם בפייסבוק? אם נתעלם מהכספים שנשפכו שם - האם כל הרגשות מוגברים ומשפיעים באותה מידה בפיד? ממש לא. במחנה הציוני ניסו לטעת תקווה לשינוי בסגנון "יצאתי לעשות היסטוריה", טענו שביבי נכשל ולכן צריך לעוף - אבל אף פעם לא טענו שזה "אסון" אם נתניהו ימשיך להיות ראש ממשלה. בליכוד, לעומת זאת, כיכבו אסונות מהבוקר עד הערב – שם הפחידו, לפי הסדר, מאיראן, מדאעש, מממשלת שמאל שתמסור הכל, ובסוף גם מהערבים אזרחי ישראל שנוהרים בהמוניהם לקלפי.
אנחנו זברות
אתם יודעים מה עובד טוב יותר. כותרות ראשיות באתרים, בעיתונים ובמהדורות חוגגות תמיד על עריפת הראש, על הגננת המתעללת או על השריפה הטראגית שכילתה משפחה. לא תמיד זה כל כך מרכזי או חשוב לחיים שלכם, אבל פחד הוא מקדם המכירות הטוב ביותר של התוכן - ושל כלי התקשורת עצמו. אגב, גם הומור הוא מקדם מכירות חזק, וגם כאן הצליח הליכוד להבריק עם כמה סרטונים מוצלחים. יחסית לאלטרנטיבה כמובן.
בכלי תקשורת יש עורכים שאמורים להציב גבולות. אמורים. למשל: לשקף את המציאות. ולא פחות חשוב: החוק מחייב אותם לאזן פוליטית את הדוברים בשידור, את המפלגות ואת המסרים. החוק מכתיב גם כמה דקות אויר מותר לתת לשידורי התעמולה של כל מפלגה. פייסבוק מסוכנת בהרבה. היא מייצרת מראית עין של הזדמנות שווה לכולם – הרי כל אחד יכול לפתוח עמוד ולהעלות תכנים. אבל מכאן והלאה אין שום שיוויון ואיזון. אין חוק. פייסבוק מקדמת את מה שאפקטיבי יותר, לא מעניין אותה מאיזו מפלגה. פחד הוא המסר היעיל ביותר בחברה אנושית. הרבה יותר מתקווה. אנחנו לא יותר מעדר זברות שרואה אחת בורחת ונס על נפשו. אני לא טוען שבגלל זה הרצוג הפסיד ונתניהו ניצח. אבל גם לא מן הנמנע שנורית קורן וירון מזוז, מספרי 28 ו-29 ברשימת הליכוד, יכולים לשלוח מכתב תודה למרק צוקרברג.
לטור הקודם של דרור גלוברמן: מה עוד צריך לעשות בבית הזה כדי לקבל קצת שקט?