לא שכחנו. גם השבוע אנחנו ממשיכים להילחם בפקסים, הפגע הטכנולוגי שמסרב להרפות מחיינו. כשחושבים על זה, נראה שהדרישה לשלוח פקס היא לא איזו טעות שמקורה בחוסר עדכון של הגופים הביורוקרטיים - אלא מדיניות מחושבת ומכוונת שמטרתה להכביד עלינו, הצרכנים, בתהליכים שהחברות לא רוצות לבצע.
רוצים הוכחות? בבקשה: כשמציעים לנו להירשם לשירות - אפשר לעשות את זה באלף דרכים - מטלפון, דרך אתר ועד וואטסאפ. אבל אם אנחנו רוצים להתנתק או להתלונן - פתאום אי אפשר לעשות כלום בלי פקס. מקרה? אנחנו בספק.
הדרישה הזו גובלת לפעמים בסדיזם. קחו למשל את המקרה של הצופה מאי, שנאבקת באגף שיקום נכים במשרד הביטחון כבר 8 שנים וצריכה לשלוח פקס כדי לשנות כתובת. "אין לי פקס, אין לי חברים עם פקס... למי יש פקס בימינו?", היא אומרת לנו. "יש אנשים עם נכות שאין להם איך, ואין להם גם את היכולת לקום ולחשוב איך לעשות את זה".
אלרום גדעון היה זקוק לניתוח ופנה לבית החולים איכילוב - שם אמרו לו שעבור סוג הבדיקה שהוא מבקש הוא חייב לפקסס. הוא פקסס - ורק אחרי שלא קיבל תשובה שלושה ימים התקשר ושמע את הטענה המוכרת שהפקס בכלל לא הגיע. בסוף הוא פנה לבית חולים פרטי, שבו לא צריך לפקסס.
בעיריית מודיעין מאוד גאים בכך שהם העיר הראשונה בארץ ששילבה מערכת עיר חכמה. אלא מה? כשתושבת העיר אפרת טובי פנתה לעירייה כדי לקבל שירות - ניחשתם? הפקידה אמרה לה שלא תמיד רואים מיילים והכי טוב פקס.
לפני שנה קרה מקרה דומה גם לאנטון אלדר. הוא התקשר לבנק כדי לעדכן על החלפת כתובת - והתבקש לשלוח פקס עם צילום ת"ז וחתימה. בהשראת התקרית הזו הוא כתב שיר בשם I ain't faxing with you (בתרגום חופשי: "אני לא מפקסס איתכם"), אותו העלה לפייסבוק לפני שמונה חודשים:
אבל עם כל הכבוד לשירים וצחוקים, הפקס הוא בעיה רצינית. בשבוע הבא היא תגיע לדיון בכנסת, ואנחנו נצטרף אליו ונדווח לכם על התוצאות.