כשנשיא ארה"ב מקדיש נאום שלם למצב האינטרנט בארצו, זה דרמטי. כשהוא יורד לפרטים ותוקף את המדיניות הקיימת, זה היסטורי.
בשבוע שעבר שיחרר הבית הלבן "הצהרה" ארוכה של הנשיא ברק אובמה לגבי האינטרנט. "כבר כמעט 100 שנה החוק שלנו קובע כי לחברות שמחברות אותנו לעולם יש מחויבות לא לנצל את מעמדן המונופוליסטי. זו הסיבה ששיחת טלפון מלקוח בחברה אחת יכולה להגיע ללקוח בחברה מתחרה. הגיוני שאותה הפילוסופיה תחול על כל העברת מידע, בין אם היא שיחת טלפון או קובץ של מידע".
ההצהרה של אובמה נגעה בשתי נקודות: הראשונה היא נייטרליות הרשת, והשנייה היא סיווג האינטרנט כתשתית חיונית. לגבי נייטרליות הרשת, הנשיא הסביר: "על פי עיקרון זה, ליזם מגיעה אותה הזדמנות להצליח ברשת כמו לתאגיד, ואסור שהגישה לבלוג של תיכוניסט תהיה אטית יותר כדי שאתרים עשירים יעלו מהר יותר". זאת אומרת, אובמה מתנגד לאפשרות של חברות לקנות צינור מהיר יותר על חשבון שאר היישומים. אובמה מציע ארבעה כללי אצבע ליחס הספקיות לאינטרנט: בלי חסימות, בלי האטות, בלי תעדופים ובשקיפות מלאה.
בנקודה השנייה מבקש אובמה לסווג מחדש את הגישה לאינטרנט כתשתית חיונית (utility), כמו מים, חשמל וגז. הדרישה נולדה כנראה כדי לאפשר פיקוח הדוק יותר על ספקיות האינטרנט: "יש לוודא ששירותי האינטרנט שהספקיות מספקות והמחויבויות שלהן יפעלו לטובת כולם, ולא רק לטובת חברה או שתיים". כיום מסווגים שירותי האינטרנט כ"שירותי מידע", שהוא תחום בתחרות. סיווג האינטרנט כתשתית יכול להשליך על נושאים כמו הגבלים עסקיים, פיקוח מחירים, תכנון תשתיות עירוני ורמת השירות הנדרשת.
המצב בתקשורת הקווית גרוע יותר
אבל מדוע אובמה תוקף את חברות האינטרנט ובמידה לא מועטה גם את רשות התקשורת האמריקאית, FCC? שוק התקשורת האמריקאי אינו תחרותי או מתקדם, הן בסלולר והן בתקשורת הקווית.
בסלולר, החשבונות בארה"ב הם מהגבוהים בעולם, ועד לאחרונה השוק עדיין התחלק בין טכנולוגיית CDMA המיושנת לטכנולוגיית GSM, שמשתמשת בכרטיס sim. בכל הנוגע לתקשורת הקווית, המצב גרוע אף יותר. כתבה שפורסמה לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" שאלה: "איך קרה שארה"ב מפגרת אחרי אירופה במהירויות ובעלויות האינטרנט?" הכתבה התבססה על דו"ח של ארגון New America Foundations, שהשווה מהירויות ומחירי אינטרנט בערים בארה"ב ובאירופה.
הדו"ח מצא, למשל, שעבור מהירות גלישה של 25 מגה־ביט בשנייה ישלמו הלונדונים 24 דולר, הפריסאים 31 דולר, הדנים בקופנהגן 36 דולר והברלינאים 42 דולר. לעומתם, כמעט בכל הערים בארה"ב משלמים 50–60 דולר בחודש, על אותה מהירות. מדוע כמעט? כי דווקא בקנזס סיטי יש אינטרנט ב–41 דולר בחודש עבור 25 מגה־ביט. מה קרה שם? לעיר הזאת הגיעה לפני כשנתיים גוגל, והחליטה לפרוש סיב אופטי ולמכור אינטרנט מהיר, מה שאילץ את הספקיות להוריד מחירים.
"הסיבה לכך שארה"ב מפגרת במהירות הגלישה ובעלויות אינה קשורה לטכנולוגיה. זו סוגיה כלכלית: אין די תחרות על הפס הרחב", נכתב בדו"ח. בכתבה מצוטט הפרופסור למשפטים, טים וו, מאוניברסיטת קולומביה, שחוקר הגבלים עסקיים ותקשורת ומייעץ ל–FCC: "בשוק ממוצע בארה"ב יש מתחרה פוטנציאלי אחד או שניים, והם קובעים מחירי מונופול או דואופול". לפי נתוני FCC, ב–75% מהבתים באמריקה יש ללקוח אפשרות לבחור ספק אחד בלבד. פשוט.
איך קרה שבבית ממוצע בארה"ב ניתן לבחור בין שני ספקים במקרה הטוב ובספק אחד במקרה הרע, ואילו באירופה כל לקוח יכול לבחור מבין עשרות? זה קשור להסדר המכונה "שוק סיטוני", שבו חברות בעלות תשתית חויבו למכור גישה לבית הלקוח למתחרות. מתחרה קטנה יכולה לחכור קו תשתית (במחיר מפוקח) ולמכור שירותים ללקוח. בארה"ב לא הצליח ההסדר הסיטוני. האמריקאים האמינו בתחרות מבוססת תשתיות - שלפיה עוד חברות יחפרו באדמה ויגיעו ללקוח. זה לא קרה. המתחרות העדיפו לחלק ביניהן טריטוריות.
בהערת שוליים נאמר כי גם בכל הקשור לנייטרליות רשת, ארה"ב מפגרת אחרי אירופה. לאחרונה שקלו ב–FCC לאמץ מדיניות פרשנות מקלה לעקרון הנייטרליות. בכלל, יש שמבקרים את FCC על כך שהיא פועלת יותר לטובת התעשייה ופחות לטובת הצרכן.
כך שההצהרה של אובמה היא מהלך חשוב, אך בהחלט לא סוף פסוק. FCC היא רשות שאינה כפופה לבית הלבן, ובכל מקרה חברות התקשורת אינן מתכוונות לשבת בחיבוק ידיים. הן נערכות להילחם "בציפורניים ובשיניים", כפי שמדווח Business Insider. חברת הכבלים קומקאסט פירסמה פוסט תגובה על הצהרת אובמה, שבו הסבירה עד כמה היא אוהבת את עקרון נייטרליות הרשת, ובאותה נשימה קראה לא לשנות את הסיווג החוקי של תשתית האינטרנט.
ענקית התקשורת AT&T החליטה לעשות שרירים, ומנכ"ל החברה הודיע כי החברה עוצרת השקעות בתשתית עד שתובהר מדיניות נייטרליות הרשת: "אנחנו לא יכולים להשקיע כמות נכבדת של כסף בסיבים ל–100 ערים בארה"ב, כפי שתכננו, בלי לדעת אילו כללים יחולו על התשתיות". במקביל, יו"ר FCC אמר שהוא מחפש פתרון "פחות גורף", שיביא בחשבון גם את האינטרסים של החברות. יהיה מעניין.
ישראל במקום לא מחמיא בהשוואה
הנסיון האמריקאי רלוונטי לשוק הישראלי. רלוונטי מאד. נביט שוב בטבלת העלויות במחקר של New America, בחלק שמתייחס למהירות גלישה של 25 מגה־ביט, ונשווה למצב בישראל.
בישראל ניתן לרכוש חבילה במהירות 25 מגה־ביט מבזק בחבילת ה-Top40, שבה החברה מתחייבת למהירות גלישה מינימלית של 20–40 מגה. בשבוע שעבר הכריזה בזק על הורדת מחירים, כך שעלות חבילת Top40 של בזק היא 109 שקל לחודש, אבל רוב עם ישראל משלם על החבילה 119 שקל בחודש. על כך יש להוסיף תשלום לספקית אינטרנט של כ–35 שקל לחודש; עלות מודם, 10 שקלים לחודש; ועלות התקנה, שהיא 2.75 שקל לחודש. כך יוצא שעלות קו אינטרנט בישראל היא 44 דולר לחודש.
כדי להתיישר עם המתודולוגיה של המחקר, נתאם את העלות לכוח קנייה מקומי - והגענו למחיר של 40 דולר לחודש. זה שם אותנו במקום לא מאד מחמיא בטבלה, זול יותר מברלין וטורונטו, אבל יקר יותר מאמסטרדם, פראג, פריס ולונדון. יש לציין כי אחרי הורדת המחירים בבזק, ובמידה והלקוח עושה מאמץ ומוצא ספקית אינטרנט זולה יותר - המחיר שם אותנו במקום טוב יחסית בהשוואה בין־לאומית.
ומה לגבי המהירויות והשירות? בניתוח קודם מצאנו שגם כאן, בהשוואה עולמית, המצב בישראל אינו משביע רצון. בבדיקה שנעשתה ב–TheMarker רשמו שתי חברות התשתית זמני המתנה ארוכים במיוחד, יותר מ–30 דקות. עם זאת, קצב שידרוגי מהירות האינטרנט בישראל הוא מהגבוהים בעולם, כך שיש תקווה.
הכתבה פורסמה במקור ב-Themarker
