"האם אתה בונה מחשב משלך? מסוף? טלוויזיה עם מקלדת? התקן קלט/פלט או קופסת קסם שחור דיגיטלית אחרת? האם אתה קונה זמן מחשב? אם כך, אתה עלול לרצות לבוא להתכנסות של אנשים עם תחומי עניין דומים, להחליף מידע, רעיונות, לדבר על הפרויקט שלך או מה שלא יהיה"
הטקסט מעלה לקוח מתוך עלון מס' 1 של "מועדון קבוצת המשתמשים לבניית מחשבים בבישול ביתי", שיצא ב-15 במרס, 1975. "מועדון המחשבים בבישול ביתי" (Home Brew Computer Club) היה קבוצה של חובבי חומרה, האקרים, שאהבו לבנות בעצמם מחשבים, בימים שעוד לא היה קיים המושג "מחשב אישי". למה? כי הם אלה שהמציאו אותו.
מחשב מספר 8
המפגש הראשון של הקבוצה היה עשרה ימים לפני כן, ב-5 במרץ 1975, במוסך של גורדון פרנץ' במנלו פארק (מקום מושבה הנוכחי של פייסבוק), שאחד החברים שלו היה פיזיקאי במעבדת מחקרי התאוצה באוניברסיטת סטנפורד, בקליפורניה. סיבת ההתכנסות: מחשב האלטאיר 8800, שהיה בעצם, המחשב האישי הראשון והוצג ברוב פאר והדר חודשיים קודם לכן על שער המגזין "Popular Electronics".
היחידה שהוצגה, הייתה הראשונה שהגיעה למפרץ סן פרנסיסקו, והייתה אחת משתי יחידות הדגמה יקרות מציאות שחברת MITS, היצרנית, שלחה למעבדה בסטנפורד. כמה יקרות מציאות? המספר הסידורי של המחשב שהוצג היה...8. למוסך של פרנץ' במנלו פארק הגיעו, על אף הערב הגשום שהיה, לא פחות מ-30 אנשים. הדבר הבהיר למארגנים, לן שוסטק ולי פלסנשטיין, שהם צריכים מקום גדול יותר, וכך עברו המפגשים לאולם ההרצאות של המעבדה בסטנפורד.
קונים במשיכה
המפגשים השבועיים של המשוגעים לדבר כללו שני חלקים. החלק הראשון, היה חלק ה"מיפוי". בחלק הזה, כל אחד מהנוכחים, היה קם ומדבר על משהו שמעניין אותו: שמועה, משהו שהוא מחפש והיה מתנהל דיון. כמו בקבוצת פייסבוק, רק 30 שנה לפני פייסבוק ועוד לפני שמארק צוקרברג בכלל נולד. החלק השני, חלק "הגישה האקראית" (במקרה או שלא במקרה, זה גם שמו של זיכרון העבודה במחשבים אישיים – RAM).
בחלק הזה, אנשים היו משוטטים בחוץ, כמו שוק של חומרה ותוכנה, ומחליפים חלקים, מידע או תוכנה ועוזרים אחד לשני עם פרויקטים. באותה תקופה, לא היה עדיין שום מחשב אישי אחר חוץ מהאלטאייר 8800, שהיה מבוסס על מעבד 8080 של אינטל.
כל העסק, שהיה לחלוטין מפגש חובבים, נשא אופי לא רשמי. לפי סטיב ווזניאק (ווז), המייסד השני של אפל ומי שבפועל בנה את האפל 1 ואת האפל 2 (כן, ג'ובס היה יותר איש שיווק, רכש וניהול, אבל ווזניאק היה מי שבאמת בנה את המחשבים), כל מפגש היה מתחיל בזה שפלסנשטיין היה מכריז על ההתכנסות של "מועדון המחשבים בבישול ביתי שלא קיים!". היה מגיע מישהו ואומר – "יש פה מישהו מאינטל? לא? יופי. יש לי פה כמה שבבים של אינטל שאני רוצה להיפטר מהם...", כפי שאתם מבינים – חובבי ובוני המחשבים הראשונים השיגו לא פעם חומרה ותוכנה במה שנקרא "במשיכה", והכל נשא אופי של תרבות פתוחה של החלפות חופשיות של מידע, תוכנה וחומרה – שבלעדי השילוב של השלושה, היצירות האישיות של בוני המחשבים הביתיים הראשונים לא היו קיימות.
זו גם הייתה המסגרת שבה הוצגו האפל 1 והאפל 2, שאותם בנו סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק (בעיקר האחרון) בבית של ווזניאק. הם לא לקחו אותם לחנויות, ולא התכוונו לעשות מהם כסף, עד שג'ובס הבין שאפשר לעשות מהם כסף, והחל ללחוץ על שותפו להפסיק להציג את הפיתוחים שלו לאחרים. אבל לפי ווז, שבניגוד לשותפו היה איש סגור ומופנם, אלמלא המפגשים הללו של "מועדון הבישול הביתי", לא הייתה אפל, לא היה מקינטוש, וכן, גם לא היה לכם אייפון.
וככה ביל גייטס הפך למיליארדר
אבל לא כולם היו מרוצים מכל תרבות השיתוף והעזרה בחינם, בטח שלא החלפת תוכנה בחינם. באותה תקופה כדי להריץ תוכנות על האלטאייר 8800, השתמשו לא מעט מהחובבים, במהדר (תוכנה הממירה את הקוד שכותב המתכנת לתוכנית, יישום שהמחשב מבין ויודע להריץ בשפת מכונה) לשפת בייסיק שכתבו שני חבר'ה צעירים מחברה קטנה בניו מכסיקו עבור MITS. לשני החבר'ה האלה קראו פול אלן וויליאם גייטס השלישי. לחברה קראו מיקרו-סופט, אז עוד עם מקף. ויליאם, או ביל גייטס בשבילכם, ממש לא אהב את הרעיון שאנשים משתמשים בתוכנה שלו מבלי לשלם עליה.
וכך, באחד מהעלונים של "מועדון הבישול הביתי", הוא פנה במכתב פתוח, טקסט ארוך ומנומק, לחברי המועדון ובו הסביר להם שהם בעצם גונבים ממנו בכך שהם משתמשים בתוכנה שלו בלי לשלם. גייטס העריך את השווי כמות שעות המחשב שהשקיע כדי ליצור את מהדר הבייסיק שכתב ב-40,000 דולר, ודרש מכל מי שכבר עשה שימוש בתוכנה שלו, לשלם 500 דולר על הזכות להשתמש בה. לגייטס גם היה טיעון לא רע, אך מאוד קפיטליסטי באופיו: המשך ההתנהלות הזו, של "עם אחד דיסקט אחד", טען גייטס, ישאב את כל הרוח היזמית מקהילת המחשוב האישי, כי אף אחד לא ישקיע את הכסף בפיתוח תוכנה, אם הוא יידע שהתוכנה שלו תיגנב ותופץ חינם, והוא לא ייראה החזר על ההשקעה שלו.
המכתב של גייטס עורר בעיקר גיחוך בקרב חברי הקהילה, שלא היו רגילים לשלם על התוכנה שבה השתמשו והחליפו אותה ביניהם. לפי פלסנשטיין, אף אחד מהם לא טרח לשלוח לגייטס את 500 הדולר שדרש בעבור כל עותק. "חבל", אומר פלסנשטיין בסרקזם, "אולי עוד היה יוצא משהו מהבחור".
ברם, גייטס היה זה שצדק בסוף. כמעט כל אחד מחברי "מועדון הבישול הביתי", החל איזשהו מיזם חלוצי אך מסחרי של מחשוב אישי: ג'ובס ווזניאק הקימו את אפל, ביל גייטס כמובן את מיקרוסופט (בלי מקף כבר), פלסנשטיין הלך לפתח את "אוסבורן", שגם היה אחד מהמחשבים האישיים הראשונים, וכך פתאום, כל הפיתוחים שבמועדון היו מוצגים בפירוט לכולם, פתאום הפכו להיות סודות מסחריים ומשהו שלא מראים לחברים שפתאום הפכו גם למתחרים. זה אולי הזניק והפריח את תעשיית המחשוב האישי כפי שאנחנו מכירים אותה כיום ונמצאת בכל בית (חזון של גייטס, אגב), אבל הרג את "מועדון הבישול הביתי", שחבריו נשרו אט אט וקיים את הפגישה האחרונה שלו אי שם ב-1977.