אם הפייסבוק תואר בעבר כאירוע החברתי הגדול ביותר בתולדות האנושות, אז אני טוען שהגענו לשלב הזה בערב בו כל השוות כבר נתפסו וכולם מהרהרים במבוכה אם הם שתו מספיק בשביל להוריד סטנדרטים.
לכל מרימי הגבה שבעין בלתי מזוינת מתקשים להבין איך מפלצת האינטרנט הזאת תוכל אי פעם להיעלם אני רוצה להזכיר את הלקח שלמדנו מהפאוור ריינג'רס – ככל שהם גדולים, הם נופלים חזק יותר. זוכרים את התקופה הקסומה שכולם היו באיי. סי. קיו. ואז במסנג'ר? את הרגע המביך ההוא שפתחנו פרופיל ב"מקושרים"? את אתר חבר'ה? הסתכלנו להם עמוק בפיקסלים והבטחנו שלעולם לא ניפרד. והנה תראו אותנו עכשיו, המשכנו הלאה וזרקנו אותם אל בית הקברות האינסופי של האינטרנט.
למותו של הפייסבוק יש יותר מסיבה אחת. בראש ובראשונה יש את אותה הסיבה שכבר הרסה כל כך הרבה מערכות יחסים בעבר – אמון. תחשבו על זה, בהתחלה כל מה שקרה בפייסבוק היה אמת. אני עדיין זוכר איך חבר התקשר אליי ושאל בכעס למה לא באתי למסיבה, "הרי עשית אטנדינג". תיוגים היו מופיעים ללא מחשבה, סטטוסים היו נכתבים בלי בושה, אירועים, הודעות המוניות - היו לנו כמה זמנים טובים.
אגב, גם אמא שלך בפייסבוק:
אבל הימים הנהדרים האלה כבר חלפו מזמן וכרגע אי אפשר להתכחש לעובדה שאנחנו נמצאים במגמה של דעיכה. בכל פעם שנשאלת השאלה "ראית את האיוונט ששלחתי?" אי אפשר שלא לגחך בעצבות. בכל שבוע עשרות הזמנות לאירועים כושלים כאלה ואחרים מתדפקים על דלתותיו של הפרופיל שלנו ולאף אחד פשוט לא אכפת.
נוטיפיקציות, בקשות חברות פיקטיביות, פרסומים מתישים משמאל ומימין, בקשות נואשות של "היי, מעולם לא דיברנו אבל תעשה לי לייק בשביל לזכות בחד אופן", הכל הופך את הקיר שלנו ממקום ניטרלי להתקשרויות עם אנשים מוכרים לשוק סואן של צעקות מתישות שמנסות לפרסם סחורה שאף אחד לא מעוניין בה.
גם מספר האנשים שאנחנו נחשפים אליהם השתנתה. לפי מה שכתב יובל הררי בספרו (המרתק!) "קיצור תולדות האנושות", המספר המקסימלי של האנשים שהמוח שלנו יכול להכיל בצורה אינטימית ואמיתית הוא 150. אם רק לפני שלוש שנים פרופיל ממוצע הכיל מקסימום 300 חברים, ועוד זכור לי כשחברים צחקו עלי שעברתי את הגבול הזה, היום בדיקה מדגמית של עשרה חברים אקראיים מהפרופיל שלי גילתה שהממוצע עומד על 670 איש. 670 איש זה מלא. זה יותר מדי. אי אפשר באמת לבנות קהילה אינטימית שאנחנו יכולים לשתף בחיים שלנו כשהמספרים כל כך גבוהים ולכן לא נשאר לנו אלא לכתוב סטטוסים אקראיים על דברים חסרי משמעות וחוסר המשמעות הזה הוא בדיוק מה שהורג את הפייסבוק.
הפייסבוק הפך מפיקניק נחמד בפארק עם כמה חברים קרובים למסיבת רחוב מביכה במיוחד בה אתה מכיר את כולם ואין לך כוח לומר להם שלום. הניסוי של לשים הרבה אנשים מוכרים בחלל אחד נכשל. לא יעזרו כל כפתורי ההייד, הגדרות הפרטיות והאנסבסקרייב. רעיון הפייסבוק, בדיוק כמו הטלפון הסלולרי, תוכניות הריאליטי ומדינת ישראל, היה נחמד בהתחלה אבל עם הזמן תפח למימדים בלתי אפשריים ולא כיפיים בעליל.
וגם אין מה לעשות בנדון, אני לא קורא לחרם מאסיבי או התנתקות כפויה מהפייסבוק. אני אומר שיבוא היום ולא תהיה לנו ברירה. אני קורא לזה משוואת הבאסה והסבבה (פטנט רשום) והיא פשוטה מאוד, כשנתחיל לסבול יותר משאנחנו נהנים, פשוט נפסיק להיכנס לשם. והרגע הזה, אני טוען, קרוב מתמיד.
היות וכולנו מסכימים שהסוף אכן קרוב אין שום דבר שאפשר לעשות מלבד להיערך אליו בצורה הטובה ביותר. השתמשו בפייסבוק כמו שמעולם לא השתמשתם בו. זאת אומרת, אם היו מודיעים לכם שיש לכם עוד חצי שנה לא הייתם מנסים לחיות כמו שמעולם לא חייתם בעבר? עשו Poke לזר, הגבירו את הקלקות הסטוקינג שלכם, עשו לייק לתמונות ביקיני מאלבום תאילנד, התחילו עם זר מוחלט באמצעות משפטי פיק אפ זולים במיוחד – השתמשו בפייסבוק כל עוד אתם יכולים ואל תאבדו תקווה! תמיד תהיה עוד רשת חברתית.
הטור התפרסם לראשונה בד'קמפוס - מגזין הסטודנטים של ישראל.