לפני עשור היו שהציעו להעניק למארק צוקרברג, מייסד ומנכ"ל חברת Facebook דאז (Meta כיום) את פרס אביר הדמוקרטיה. בין הקולות היו חוקרי חברה ודיגיטל באקדמיה שטענו שללא הרשתות החברתיות ובראשן פייסבוק, לא היה ניתן לקיים אירועי מחאה אשר שינו את העולם מהקצה אל הקצה. מחאות כמו האביב הערבי, תנועת Occupy שהחלה את דרכה בארה"ב והתפשטה ל-40 מדינות נוספות, המחאות באיראן, ותנועת MeToo. הייתה תחושה שפייסבוק מאיצה ומגדילה את הדמוקרטיזציה בעולם ואת היכולת של אזרחים לשתף פעולה בעיצוב המרחב הפוליטי.
לימים, פייסבוק גדלה בצורה אקספוננציאלית ומספר הדרים בנדל"ן הדיגיטלי שלה גדל ועומד היום על יותר משני מיליארד משתמשים. היא הפכה לחברת מטא וכוללת את אפליקציית העברת המסרים וואטסאפ ואינסטגרם. עם הגידול וההתעשרות של החברה, ההשפעות השליליות הטמונות בשימוש בשירותיה לא איחרו לבוא. בין הרצון של החברה להרוויח כסף לרצון לייצר עניין, אנחנו, המשתמשים, הפכנו להיות המוצר והחלו לסחור בתפיסתנו.
המסחור של הרשתות בא לידי ביטוי בכך שנערות רבות תיארו חוסר שביעות רצון ואף התדרדרות לדיכאון בשל הניסיון הכושל להתאים את המראה החיצוני שלהן לאידיאל היופי של כוכבות האינסטגרם. אנחנו נשבים במצג החיים היפים של "האחרים" הניבטים מפרופילי הפייסבוק: שוב מישהו עם עבודה שמרגשת אותו, עוד משפחה נורמטיבית ומאושרת, עוד אירוע עטוף בצלופן בליווי של מוזיקה מרגשת.
לצד "החיים היפים" של כולם החלו לצוץ תופעות של שיימינג ואובדנות, והמחאות הגדולות שנשענו על רשתות המדיה החברתיות פינו מקום לשיח מקוטב ולתופעת Echo chamber, תיבת תהודה, המפרידה בין אזרחים, מונעת דיאלוג אמיץ, ויצירת רווח פוליטי בהימצאות בקונפליקט מחריף בין קבוצות. הרוח הדמוקרטית והשיתופית שהחלה פייסבוק בתחילת דרכה, הוחלפה במרחב עוין ורווי שנאה. ארבע מערכות בחירות בישראל "תודלקו" בשיח שנאה אשר הרחיק בין המחנות בחברה הישראלית על בסיס עמדות פוליטיות, דווקא בתקופה שבה דיאלוג אזרחי ושמיעת דעותיו של האחר היו נחוצות לאזרחי המדינה יותר מתמיד.
שינוי היחס כלפי ענקיות הדיגיטל והחשד ההולך וגובר כלפי המוטיבציה של בעליהן, גרמו לממשלות דמוקרטיות, וביניהן לממשלת ישראל, לפקפק בשיטותיהן. אלה הוזמנו לשימוע, התבקשו לחשוף את מאחורי הקלעים של תעשיית הלייקים ולהשקיע מאמצים בשמירה על אינטרנט נקי משיח פוגעני. כחלק מהדיון המוסרי על השפעות מטא על חיינו האזרחיים ועל האינטראקציות שאנחנו מנהלים, נמצא המתח שבין מדינות וארגונים לאומיים לבין חברות טכנולוגיות. אצל מי הכוח וכיצד משתנה דמותו של האזרח המודרני כאשר הוא מגביר את נוכחותו באותן פלטפורמות? האם ועד כמה מטא, גוגל וטוויטר מאיימות על ארגונים לאומיים מסורתיים המאורגנים סביב טריטוריה, תרבות וחוקים? גם ישראל יכולה, אם תבחר בכך, לפעול כדי לקרב בין לבבות, וליצור שיח פתוח, בשונה מאיך שעובד האלגוריתם של הרשתות החברתיות.
לאחרונה הודיע האיחוד האירופי על כוונתו לצאת במהלך רגולטורי שימנע מחברת מטא לאחסן את המידע של משתמשיה האירופאים בדאטה-סנטרים בארה"ב. האיחוד האירופי הביע חשש שמא מידע של אזרחי היבשת ישמר מעבר לגבולותיה. מטא בתגובה, ספק הבהירה ספק איימה, כי בתנאים כאלה לא תוכל לאפשר את שניים מהשירותים המרכזיים שלה – פייסבוק ואינסטגרם.
לאור התפתחויות אלה, אנו סבורים שעל האיחוד האירופי להחזיק חזק ולהיות חלוץ בפני המחנה. המהלך הרגולטורי יסמן לחברת מטא וחשוב מכך, לאזרחי אירופה והעולם כולו, כי ארגונים מדיניים עדיין פועלים למען האזרחים, כבודם ופרטיותם מבלי להיכנע לסחטנות של חברות טכנולוגיות. חברת מטא רבת האמצעים תמצא את הדרך לשמור את נתוני המשתמשים בגבולות היבשת ובכך תסמן שגבולות אזרחיים, גם אם השתנו בעידן הדיגיטלי, עדיין קיימים ויש להם תפקיד משמעותי בשמירה על הזכות לפרטיות - ובמיוחד בתקופה בה הפרטיות נמצאת תחת מתקפה. זו יכולה להיות שעתם היפה של מדינות הלאום וארגוניהם לפעול באומץ ונחישות כדי להקטין את ההשפעות השליליות של חברות כמו מטא ולבסס את מעמדם אשר אותגר על ידי רשתות המדיה החברתיות. בהקשר המקומי, בעידן הפוסט-לאומיות, אנו מבקשים מממשלת ישראל להחזיר חזרה את החלקים החשובים במדינת הלאום שהיו דמוקרטיים והולכים ונשחקים לאור עוצמת החברות הטכנולוגיות הרב-לאומיות.
אחת הדרכים היא לעודד ולתמוך ביזומות אזרחיות המקדמות שיח ופעילות משותפת למען מטרות חברתיות מצד אזרחים עם דעות שונות המגיעים מרקעים שונים. כלומר, לבסס את ההיכרות והלמידה במקום הקיטוב. פעולות כאלה לא רק ישפרו את היחסים בין אזרחי המדינה, אלא יבססו את מימדיה הדמוקרטים.
ד"ר מוטי גיגי הוא ראש המחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וד"ר עומר קינן הוא מרצה במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר וחוקר אינטראקציות ושיח בסביבות דיגיטליות