יש דעות רבות שאני לא אוהב. יש דעות פוליטיות שנשמעות לי מתועבות, יש אנשים שחושבים אחרת ממני על טכנולוגיות חדשות ועל חיסונים, יש אוהדי קבוצות ספורט ששמחים בהפסדי, ובכלל, יש לא מעט דברים שבאים לי רע. ולא רק לי, אלא לכולנו.
אף אחד לא יכול להכריח אותנו להיחשף לדעות שאנחנו לא סובלים. הרשתות החברתיות מעמידות לרשותנו לא מעט כלים שעוזרים לנו לנפות את הפיד שלנו; חסימה, השתקה או דיווח הם רק חלק מהם. כך, אותה דעה אמנם נעלמת מהתודעה שלנו, אבל ממשיכה להדהד בחלל. זה החוזה שלנו עם הרשתות החברתיות.
הצעד האחרון של טוויטר ופייסבוק נגד טראמפ הוא חריגה קשה מהחוזה הזה. כולנו כבר שמענו שנשיא ארה"ב היוצא נחסם מכל רשת אפשרית בערך (אפילו מטיקטוק ומאפליקציית החנויות הווירטואליות "שופיפיי"), אחרי שהפיץ תיאוריות קונספירציה שלפיהן הנשיאות נגזלה ממנו.
כן, הקונספירציה של טראמפ מסוכנת. היא הביאה אלפים להסתער על הקפיטול בשבוע שעבר, באחד מהמראות הקשים ביותר שהדמוקרטיה האמריקנית חוותה, בטח ב-150 השנים האחרונות שאחרי מלחמת האזרחים במדינה. אבל אל תטעו: החסימה הכוללת של טראמפ היא הפרה בוטה של החוזה עליו חתמנו עם הרשתות החברתיות, והתזמון שלה לא מקרי.
אם הדמוקרטיה האמריקנית, שכל כך חרדה לחופש הביטוי, עדיין לא הכניסה את טראמפ ותומכיו לכלא – גם הרשתות החברתיות לא צריכות לשחק את השוטר הרע ולעשות את זה בעצמן. הסיבה פשוטה: יותר מ-70 מיליון אזרחים הצביעו לדונלד טראמפ; הם תומכים בו ומאמינים בצדקת דרכו. זכותם לצעוק שהם חושבים שגנבו להם את הבחירות וזכותם לחשוב שמשהו לא בסדר.
גל החסימות בטוויטר, שכלל גם אנשי תקשורת ימנים בכירים שהדהדו את מסריו של הנשיא, רק חיזק את הטענה הבסיסית שלהם. את אותה הטענה בדיוק אנחנו פוגשים גם כאן, בישראל: ישנם גורמים מסוימים שלא רוצים שכולם "יגלו את האמת". חסמתם אותם? השתקתם אותם? "ככל שיענוהו, כן ירבה ויפרוץ". החסימה של טראמפ ו"גל הטיהורים" בטוויטר הופכים את הקונספירטורים למוכים יותר, לחלשים יותר וגם כועסים יותר. זה אסון, ואת הכעס הזה נרגיש כולנו.
בעד חופש הביטוי, או בעד כסף?
הרשתות החברתיות הן עסק משגשג; פייסבוק שווה מאות מיליארדי דולרים, וגם לטוויטר לא חסר. הצמיחה הפראית הזו נבעה מהיעדר הרגולציה בארצות הברית. בינתיים נראה שהמחוקק האמריקני מתחיל להתעורר, אבל בינתיים האיחוד האירופי, בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי, כבר פועל במרץ והטיל על פייסבוק, גוגל וטוויטר את חוקי הפרטיות המחמירים GDPR, שמצמצמים באופן משמעותי את יכולתן של הרשתות לאצור את המידע שלנו ולסחור בו תמורת כסף.
לא מפתיע שהרשתות החברתיות הגדולות התעוררו ובחרו צד דווקא עכשיו, כשטראמפ כבר בדרך החוצה באופן רשמי (ובלי להדביק את עצמו לכיסא בחדר הסגלגל). גל השימועים שהתרחשו בחצי השנה האחרונה בבית הנבחרים האמריקני חשף את הנציגים הדמוקרטיים במלוא הדרם, כשהם זועמים על פייסבוק, על טוויטר ועל גוגל שלא נלחמו מספיק בהפצת דיסאינפורמציה מבית מדרשו של טראמפ. וזה עוד בלי לדבר על הפגיעה האנושה בפרטיות של המשתמשים ועל ההסתה, שמעלות אף הן את חמתם של הדמוקרטים. תביעות ההגבלים העסקיים של משרד המשפטים ושל פרקליטי המדינות השונות אמנם יצאו לדרך, אבל פייסבוק וטוויטר מנסות לרכוש לעצמן נקודות זכות.
זו הסיבה שהחסימה של טראמפ מרגישה קצת כמו תיק 4,000 האמריקני. מארק צוקרברג וג'ק דורסי רקמו תוכנית גאונית: אנחנו נתמוך בכם, הדמוקרטים, ונחסום את דונלד טראמפ - ואתם, בתמורה, תרחמו עלינו. אתם תאפשרו לנו להמשיך לחגוג על אזרחי ארה"ב ולא לשלם מס על הכנסותינו מפרסום, כשהעסקים וכלי התקשורת המקומיים ימשיכו לההתרסק.
"אינני מסכימה עם מה שאתה אומר, אך אגן עד המוות על זכותך להגיד זאת", כתבה פעם הסופרת אבלין הול. דמוקרטיה חזקה מאפשרת למשתתפיה להגיד דברים מכעיסים ומקוממים, והשתקה היא אחד העונשים הגדולים בדמוקרטיה. אבל בעצם, זה לא מפתיע. הרשתות החברתיות הוכיחו שוב שהן אינן דמוקרטיה, ואינן מגדלור של חופש ביטוי. הן דיקטטורה שהנר היחיד לרגליה הוא רווח כלכלי, ומוטב על חשבוננו.