1. מכירים את התחושה הפתטית הזו מול תיבת המייל/וואסטאפ/פייסבוק, כשאתה קולט שהרגע בדקת אם יש משהו חדש - בפעם השלישית בתוך עשר שניות?
בכלל, כמה פעמים ביום אנחנו בודקים אם יש משהו חדש בטלפון? מחפשים מספר לבן בעיגול אדום על האייקון של וואטסאפ? גוררים את האצבע על תיבת הדואר, לראות אם במקרה הגיע בדיוק מייל חדש? התשובה: כמה מאות פעמים ביום. לפעמים במרווחים של כמה שניות. לעתים אנחנו באמת בלחץ על תשובה של מישהו. אבל ברוב המקרים, פשוט נפלנו קורבן לחיבור אכזרי בין האפליקציות, הטלפון הסלולרי, המוח שלנו ובאג באבולוציה.
אחת הסיבות שהאדם השתלט על העולם, היא העובדה שהמוח שלו מתגמל אותו על למידה של מידע חדש ומעניין. לתגמול קוראים הורמון בשם דופמין, שמופרש מהמוח בתמורה ללמידה ועושה לנו נעים בגוף.
ללמוד על איזה דבר רכילות חדש, למשל, עושה לנו מאוד נעים בגוף. אבל המוח שלנו אף פעם לא תוכנן לקבל כל 4 שניות פיסת מידע חדשה בוואטסאפ, במייל או במסנג'ר. כל פעם שהטלפון שלנו רוטט או מצפצף, הוא מפעיל אצלנו במוח מנגנונים מוטרפים של ציפייה לסם הדופמין, שהוא חומר ממכר.
2. רגע, תגידו, אבל לא כל פעם זו מקבל הודעה מעניינת! לפעמים זה פוש משעמם מ-ynet (הפושים של mako תמיד מרתקים), הזמנה מאוסה במסנג'ר לשוגר סמאש או דראגון פליי, או איזו קבוצה חופרת בוואטסאפ שנגמרה לה ההשתקה לשנה. תבינו: זה לב-לבו של המנגנון הממכר. ברגע שהטלפון זורק לנו התרעה על נוטיפיקיישן, אנחנו במתח ובסקרנות בגלל אי-הוודאות – זה הודעה מעניינת או לא? האם הגיעה עכשיו מנה חדשה של דופמין? לפעמים אנחנו כל כך דרוכים, שהיד נשלחת לכיס באופן לא מודע – הטלפון לא צפצף ולא רטט – ובכל זאת בודקים.
בשפה המדעית קוראים לזה "סקינר בוקס", והניסוי הזה הוכח בחולדות. האקראיות באספקת הדופמין ואי הוודאות לגבי הסיפוק שהוא מביא – הן אלה שגורמות לנו לבדוק מיד את הטלפון כשהוא מתריע, לא משנה מה אנחנו עושים באותו רגע. מפעל הפיס בדיוק סגר את מכונות המזל שמפעילות אצלנו את אותו מנגנון של אי-ודאות – אבל כולנו מחזיקים בתוך הכיס כמה מכונות מזל קטנות, שמסתתרות מתחת לאייקונים של וואטסאפ, מסנג'ר, וכו'.
זו הסיבה שאנחנו בודקים את הטלפון גם אם אנחנו בדיוק מסכנים את החיים שלנו תוך כדי נהיגה. המנגנון שתיארתי כאן כל כך חזק, שהוא מסוגל לעקוף בדרגת החשיבות שלו איומים כמו למות או גרוע מזה, לחטוף קנס של אלף שקל.
3. פייסבוק, אינסטגרם ורשתות חברתיות אחרות יצרו אצל כולנו קשר מותנה בין רמת הפופולריות החברתית, האישור מהסביבה וההערכה העצמית – ובין הנוטיפיקיישנס שאנחנו מקבלים. רגע, מה כתבו לי עכשיו בקומנט לתמונה שהעליתי? חיובי או שלילי? והופ, גם הבטחון העצמי שלנו נכנס לתוך מכונת הקזינו הקטנה שבכיס.
פייסבוק יודעת בדיוק מתי אנחנו הכי רגישים לחיזוק הבטחון העצמי, כי אנחנו מספרים לה. תחשבי על הרגע שבו את מעלה תמונת פרופיל חדשה. מה קורה עכשיו? ריפרש. ריפרש. ריפרש. ריפרש. כמה לייקים? מה כתבו?
כשאנחנו מעלים תמונת פרופיל, אנחנו מספרים לפייסבוק שאנחנו הכי פגיעים ורגישים עכשיו לאישור חברתי. והיא, בתמורה, זורקת את התמונה הזו לפידים של כל החברים שלנו - חברים, יש כאן מישהי שחייבת מכם אהבה, ודחוף!
4. "מהממת שלי! השיער שלך סוף". ברגע שהקומנטים מתחת לתמונת הפרופיל מתחילים להצטבר, מה את עושה? ברור – כותבת עוד קומנט מתחת. "את חיים שלי". ואז ההיא עושה לך לייק לקומנט של הקומנט. גם בוואטסאפ, אתה לא רוצה להיות ההוא שלא עונה. אלמנט ההדדיות והתגובה לתגובה לתגובה הוא אחד המנגנונים הכי יעילים של וואטסאפ ופייסבוק כדי להבטיח כמה שיותר אינטראקציה על הפלטפורמה שלהם, גם אם כבר מזמן נגמר לנו מה להגיד.
5.בנוטיפיקיישן, אגב, היה כתוב "עפרי כתבה תגובה חדשה לתמונה שלך". אז אנחנו לוחצים כדי לראות את התמונה. אבל פייסבוק יודעת את האמת – אנחנו לא באים רק כדי לראות את התמונה, אלא נתגלגל ונבזבז אצלה עכשיו איזה 23 דקות, כי עוד לינק ועוד קומנט ומישהו ממש רותח על גזר הדין של אזריה ונחש אוכל זברה. או ג'ירפה אוכלת נחש. מה, לא תלחץ פליי? הנוטיפיקיישן שקיבלנו הוא רק אמצעי להכניס אותנו לסיסטם. היא כבר תדע לטפל בנו
ולהשאיר אותנו בפנים לכמה שיותר זמן. אבל אף אחד לא שולח לנו נוטיפיקיישן שאומר "בוא לבזבז איתנו 23 דקות!" זה רק הקומנט של עפרי, נכון?
6. חשבתם פעם למה הפיד הזה לא נגמר? למה אפשר תמיד תמיד לגלול עוד למטה ועוד ועוד, בפייס ובאינסטגרם ובטוויטר ובכל מקום? קוראים לזה "חבית ללא תחתית", שמצד אחד מציעה לנו הסחות דעת בלי סוף – כי למה לחזור לעבודה אם אפשר לצרוך עוד שנייה מול שני תינוקות שמרקידים את הבטן השמנמנה שלהם עד שהם נופלים מצחוק. מצד שני, אם חולפת במוחנו המחשבה לנטוש את הפיד ולחזור לחיים עצמם, נצטרך להתמודד עם תסמונת נפשית שכבר זוכה להכרה פסיכולוגית – החשש להחמיץ את הדבר הזה שכולם מדברים עליו (FOMO –Fear of Missing Out - הפחד להחמיץ), שבטח מתחבא בדיוק מתחת למסך. רק לגלול עוד קצת.
7. כל זה לא היה עובד אם תוכן לא היה מותאם כל כך לאישיות שלנו, לאופי, לרצונות ולדעות, למה שמעניין אותנו ולמצב הרוח שלנו בכל רגע נתון. אנשים חרדים מפני הפרטיות שפייסבוק והרשתות האחרות גוזלות מהם ומוכרות למפרסמים – אבל הסיפור האמיתי הוא שהן משתמות בפרטים האלה נגדנו – כדי להעמיק את ההתמכרות שלנו כמה שיותר.
8. על הוי הכפול בוואטסאפ אני לא רוצה לדבר בכלל. זה כמו קרס של חכה, שנתקע לכולנו בתוך המוח. אני יודע שאת יודעת שקראתי את ההודעה ששלחת לי. עכשיו אני חושש שאת חושבת שאני מניאק. אז אני חייב לענות. עכשיו. הווי הכפול הוא מנגנון למינוף של תחושות אי-נעימות חברתית ולהעצמת תחושת הדחיפות – במטרה לייצר כמה שיותר אינטראקציה על גבי וואטסאפ.
גם אם רוצים להגיד משהו לא דחוף, אין לנו דרך אחרת. חייבים להפריע בזמן אמת. המייל, הוואטסאפ, המסנג'ר - כולם מתריעים באותו הרגע שהגיע משהו חדש. בדרך אנחנו מייצרים לעצמנו טרגדיה בדמות של מיליארדי הפרעות לא חיוניות ביום. אחד הדברים המדהימים הוא שהרבה אנשים שלא רוצים שאחרים יידעו מתי הם קראו את ההודעה, לא מבטלים את הווי הכפול. כי מבחינתם השירות לדעת מתי מישהו אחר קרא, ומתי אנשים היו אונליין בפעם האחרונה – נותן להם ערך יותר גבוה מהמחיר: שיידעו את אותו הדבר גם עליהם.
9. לפני לא הרבה זמן הוסיפו לנו שירות חדש - חלונית שיורדת מלמעלה ועליה ההודעה או פוש שהתקבל זה עתה. לא משנה באיזו אפליקציה אנחנו משתמשים, להודעה יש קדימות עליה. מסתבר כשכמפריעים לאנשים באמצע משהו, זה גורם להם לענות יותר, ולפעמים אפילו להיות חיוביים יותר כלפינו. אולי כי הם רוצים לחזור למה שעשו קודם, אבל חייבים להיפטר קודם מההפרעה שלך. להוריד אותה מהראש. יש טענה שכשמפריעים לאנשים באמצע עם בקשות זה דווקא גורם לאנשים להסכים יותר, כי להסכים זה קל, ולהתנגד דורש יותר ריכוז בלהסביר למה.
10. מקליד/ה... כמה זמן בחיים שלכם העברתם בלבהות בזה? למה בכלל וואטסאפ מדווחים לנו שהצד השני מקליד/ה? פשוט – כי זה מצמיד אותנו למסך בציפייה ובסקרנות. והדבר הכי מדהים הוא, שככל שההמתנה מול "מקליד/ה" מתארכת, כך כוח המשיכה שלה גדל! כי אתה אומר לעצמך, וואי וואי, מה היא כותבת שם. אני גמור.
ואולי הכי גרוע – מרוב הסחות דעת, אנחנו כבר לא מסוגלים להתמודד לכמה שניות עם עצמנו. עם מחשבות אמיתיות על החיים שלנו. מזל שיש לנו בכיס את מכונת הסחת הדעת המושלמת. שלא לומר – מזרק קבוע עם חומר טשטוש וסימום עצמי. ולכן, כשנגמרת הסוללה, העולם כולו עומד מלכת. הבעיות האחרות מתגמדות. רגע! המזרק שלי הפסיק לעבוד. איך אתמודד עם החיים האלה בלי משכך כאבים ודופמין בטפטוף קבוע לווריד?