אתם יושבים באוטובוס. צליל הודעת וואטסאפ נשמע מכיוון התיק או הכיס. אתם מחייכים. הסאונד הזה נעים, מנחם, מעניין. כמו נוטיפיקציה אדומה בפייסבוק (שאיננה התראה על איבנט שקרוב אליכם), או ה"וווש" של המייל (אבל לא זה של העבודה). הם מסמלים את הדבר היחיד שחשוב בעולם: אדם כלשהו מתעניין בכם. אולי הוא צריך מכם משהו, אולי הוא סתם רוצה להגיד היי. כך או כך - מדובר בהזדמנות לאינטרקציה אנושית שאיננה מלחיצה, כלומר שאיננה צלצול טלפון.

אתם שולפים את הטלפון מהתיק רק כדי לגלות, באימה, שמדובר בהודעת וואטסאפ קולית. מה תעשו? תאזינו לה בחברת נוסעי האוטובוס? תשלפו אוזניות? תקליטו הודעה קולית משלכם? כן, אפשר להצמיד לאוזן, אבל זה עדין מטרד, במיוחד אם אתם צריכים לענות.

כשוואטסאפ הגיעה, לשנייה חשבנו שהכל הסתדר. אפליקציה חינמית שהרגה את עידן הניצול ותאוות הבצע של "שקל למסרון", שאפשר לפטפט בה שעות בכתב, באימוג'י, במקביל לשיחות אחרות ובזמננו החופשי. מהר מאוד הבנו שזו הדרך הנכונה להתנהל עם הזולת ונפטרנו מהעול האנושי הקרוי שיחות טלפון, שהיום מקושר אצלנו לאנשים מהבנק וכולל חמש מילים עיקריות: "לא, אני לא רוצה הלוואה".

אבל אז הגיעו ההודעות הקוליות. בהתחלה התעלמנו מהן, לאחר מכן השתמשנו בהן רק במצבים דחופים (נהיגה, שקיות מהסופר, כריתת ידיים, סיפור נורא ארוך, חיקוי מדהים של הגננת) ולאט לאט הן הפכו לנורמה. אם אין לכם לפחות קבוצת וואטסאפ אחת שעשר ההודעות האחרונות בה הן הודעות קוליות - ייתכן שאתם מעל גיל ארבעים. אגב, אם זה המצב שלכם כבר שנה פלוס ואתם קוראים את הטקסט הזה ואומרים לעצמכם "מה נזכרה זאתי" - כנראה שאתם מתחת לגיל שלושים.

יש לא מעט בעיות עם השתלטות ההודעות הקוליות. העיקרית היא שמדובר באקט נרקסיסטי לחלוטין. כשאתה מתקשר למישהו, אתה עושה זאת על מנת לנהל שיחה שבה שני הצדדים מעורבים. כשאתה שולח הודעה קולית, אתה רוצה להיות היחיד שמדבר. אתה מרוכז במונולוג שאיש לא יוכל לקטוע, להפריע, להתערב. השומע ייאלץ להאזין לך עד הסוף ורק אז לענות. דעתך היא הדבר היחיד שמשנה. אתה בעצם דורש מהזולת להאזין לתכנית הרדיו שזה עתה הגית, הפקת ושידרת. הזולת, במרבית המקרים, לא מעוניין. האדם היחיד שרוצה להאזין לך הוא אתה - הרי כולם שומעים את ההודעות הקוליות של עצמם לאחר השליחה.

אם ההודעות הקוליות היו קצרות וענייניות - מילא, אי נוחות שהיינו מתמודדים איתה. אבל הן שמורות, במרבית המקרים, לסיפורים הארוכים שאין לך כח להקליד. אם הודעה כתובה עוברת איזה פילטור ועיבוד ותמצות, בקולית אנחנו נאלצים להאזין לזרם התודעה המלופסס של השולח, שיתאר את השתלשלות האירועים ברזולוציות שלעולם לא היו עוברות הודעת טקסט. חשבת שהוא רצה לומר לך משהו ספציפי, אבל למעשה נקלעת למופע יחיד, ספוקן וורד. שימו לב שבהודעות קוליות ארוכות השולח נוהג גם להנמיך מעט את קולו או לסגל איזו צרידות קלה ומכוונת. ברוכים הבאים לפודקאסט שמעולם לא רציתם להאזין לו. ושגם תמיד יגיע באיכות גרועה, כי ככה זה עם הודעות קוליות - גם אם תקליט אותן בחדר מבודד, תישמע כאילו אתה מפעיל מלגזה.

ומילא הנרקסיזם, גם חוסר ההתחשבות מעט מציק. בעוד שיחות טלפון עוד אפשר איכשהו לנהל באופן פרטי באזורים ציבוריים - אחרי הכל שומעים רק את הצד שלך בשיחה - הודעות קוליות תוקעות אותך. הן מאלצות אותך לחבר אוזניות או להפריע לכל הסובבים. אם מדובר בסיפור פרטי או NSFW, אתה בכלל עלול לעמוד במצב לא נעים.

השיחות הקוליות גוועו לאיטן והצטמצמו לגטאות של אנשי מקצוע או חברים שיטרחו לסמס לפני כן את ה"יכול לדבר?" המנומס, ואילו ההודעה הקולית פולשת לך למרחב ולזמן. אתה לא חייב להאזין לה, ברור, אבל אחרי שכבר התרגלנו לכך שאין צורך לסנן כי איש לא מתקשר יותר, למה להחזיר בכח את הפועל לחיינו? ובמקרה הזה הסינון אפילו לא עוזר, כי ההודעה תישאר שם לתמיד, ואתה תדע שהיא שם. עבור אנשים עם מידה סבירה של כפייתיות - נגיד כאלה שלא מסוגלים להתמודד עם הודעות שלא נקראו או מיילים חדשים בתיבה - מדובר בידיעה בלתי נסבלת.

כשחושבים על זה, המקבילה להודעה קולית היא בכלל לא שיחת טלפון, אלא הודעה בתא הקולי. וזאת כבר וולגריות שאף אחד בעולם לא מעוניין לקחת בה חלק.

אז אנא, בואו נפסיק עם ההודעות הקוליות. וואטסאפ תרם לחיינו כל כך הרבה – השתק קבוצה, ריבים משפחתיים על רקע התבטאויות פאסיב אגרסיב לא מעודנות מספיק, תמונות עירום של מפורסמים וצילומי מסך של תכתובות שודדי הטודו בום. בואו לא ניתן להודעות הקוליות לקחת אותנו אחורה. בפעם הבאה שאתם נתקפים בתאוות הקלטה עצמית - עצרו, זכרו שאתם מחויבים לשמור על מידה מינימלית של צלם, כבשו את היצר, פתחו את הוואטסאפ ושלחו "חחח ממצב" כמו בני תרבות.