לקוחות סלקום בהווה ובעבר התחילו לקבל הביתה צ'קים. לא סכומים גדולים, כמה עשרות שקלים. התשורה היא תוצר של סיום הליכים בתביעה ייצוגית מ–2008 שבה הפסידה סלקום.
כבר ב–2004 התחילה סלקום לגבות מלקוחותיה 4.90 שקל בחודש על שירות פירוט שיחות - שירות שאותו סיפקה החברה קודם לכן בחינם, ולא הופיע בחוזה ההתקשרות מול הלקוחות. הלקוחות, באמצעות עוה"ד גיל רון וחוי קליין, הגישו תביעה ייצוגית וזכו. ב–2011 נפסק נגד סלקום כי תצטרך להשיב ללקוחותיה 22 מיליון שקל, אך סלקום עירערה לבית המשפט העליון והצליחה להמתיק את הגלולה ולהוריד את סכום הפיצוי ב–50%, ל–11 מיליון שקל. בסך הכל נפגעו מתעלול הגבייה של סלקום 282 אלף לקוחות.
לפני כמה ימים התחילה גם פרטנר לשלוח צ'קים ללקוחותיה, גם זאת עקב תביעה ייצוגית: פרטנר גבתה מלקוחות שלא כדין כסף עבור פתיחת מכשיר לסים חיצוני בסכום כולל של 6 מיליון שקל. נפסק כי היא תשלם ללקוחות שנפגעו 2 מיליון שקל. ביוני חתמה פלאפון על הסכם פשרה בתביעה ייצוגית מ–2012 על כך שלא סיפקה ללקוחותיה את מהירות הגלישה שעליה שילמו. פלאפון הסכימה לפצות את הנפגעים - 308 אלף לקוחות - ב–3.7 מיליון שקל.
מקרים האלה מזכירים לנו את עזות המצח שהיתה לחברות הסלולר בעידן אי־התחרות, ואת התעלולים שנקטו כדי לגלח עוד כמה שקלים מכל חשבונית. עוד אנחנו למדים כמה חשובה האכיפה האזרחית בשוק התקשורת הישראלי. בעוד אגף הפיקוח במשרד התקשורת שולח קנסות לחברות בסכומים מגוחכים של עשרות ומאות אלפי שקלים על הפרה, בתביעות הייצוגית החברות משלמות במיליונים. נכון, זה דורש סבלנות, אבל מוכיח את עצמו.
הכי נכון לצטט את השופטת אסתר שטמר, שכתבה בפסק הדין במחוזי: "לא ניתן להגזים בחשיבות תובענה מסוג זו: לשם כך ממש נחקק חוק תובענות ייצוגיות, ואלמלא הדרך הדיונית שהותוותה בו, ספק אם מי מלקוחות סלקום היה מוצא לנכון להעמידה על ההפרה ועל תוצאותיה, וספק אם סלקום היתה מחזירה את הסכומים שחויבה בהם כאן".
מרוב שימועים לא רואים את היער
בכיר במשרד התקשורת בדק ומצא: 24 שימועים פתוחים כרגע ומטופלים בידי הצוות הקטן של המשרד. בהינתן המשאבים המצומצמים, הם חייבים לעשות סדר עדיפויות ולהחליט מה חשוב יותר ומה פחות. על מה כדאי לוותר? ננסה להציע כמה רעיונות.
המשרד מטפל בעוד שימוע בנושא הגלישה הבטוחה. הפעם הם לקחו את זה ממש רחוק. באחד הסעיפים מוצע כי ספקית האינטרנט תבצע "שליחת דו"חות למנוי על שעות הגלישה והאתרים שבהם בוצעה גלישה לתיבת דואר אלקטרוני שיקבע המנוי, בתדירות יומית, שבועית או חודשית".
למעשה, זהו חוק אח גדול על ספידים. הוא קובע שבעל המנוי, שיכול להיות האמא או האבא במשק בית או המעסיק בעסק, יקבל כל יום דו"ח גלישה כולל כל האתרים שבהם ביקרו בני המשפחה או המועסקים. ההשלכות הן די מפחידות: ספקיות התקשורת יצטרכו להחזיק רשומות על כל היסטוריית הגלישה של כל אזרחי ישראל.
יש הרבה סיבות להתנגד לרפורמה: זו האזנת סתר לכל דבר ועניין, רק כזו שיושבת על צינור האינטרט ולא על צינור הטלפון. זה גם מדרון חלקלק. ברגע שהספקיות יחזיקו במידע, גם השב"כ ירצה להציץ בו, ואחר כך משטרת ישראל. מה המרחק בין ניטור גולשי פורנו לניטור מתנגדים פוליטיים?
לבסוף, כדי לנטר את כל תעבורת האינטרנט של ישראל, הספקיות צריכות להצטייד במכונות יקרות מאוד. זו הוצאה כבדה, בעיקר לספקיות הקטנות שכיום אינן מחזיקות ציוד כזה. מי יממן את מפעל הריגול הזה? הצרכן כמובן. זה יושת על החשבון החודשי שלו.
לא ברורה האובססיה של שר התקשורת, גלעד ארדן, עם הגלישה הבטוחה. בעת פרסום השימוע נכתב: "מבדיקה שביצע לאחרונה משרד התקשורת עולה כי שיעור המנויים שמקבלים לבקשתם שירותי סינון אתרים ותכנים פוגעניים באינטרנט מכלל המנויים הוא בין שברי אחוזים לאחוזים בודדים בלבד". כבר כמה שנים שלקוחות יכולים לקבל שירותי סינון חינם. כל הספקיות הודיעו על כך ללקוחות במכתב. המשרד הוציא קמפיין טלוויזיה בהשקעה ניכרת. אולי אנשים פשוט לא רוצים את שירותי הסינון?
דוגמה אחרת לשימוע בעייתי היא זו של השימוע החדש לפרישת תשתיות הסלולר וחובת הכיסוי מ–30 ביולי. משרד התקשורת מבקש לקבוע חובת כיסוי סלולרי של 100% בישראל, עד לרמה של כבישים תלת־ספרתיים ומסילות רכבת וחובת כיסוי של 97% בכבישים בני ארבע ספרות ומסילות של רכבת משא. השימוע נוגע גם לרשת הדור השלישי - אבל גם לרשת הדור השני, שהיא רשת ריקה יחסית.
אפשר להגיד הרבה דברים על שוק הסלולר הישראלי, אבל הפרישה היא האחרונה בבעיות שלו. פרישת הסלולר בישראל היתה ועודנה מהטובות בעולם. התחרות בשוק הסלולר גבוהה מספיק כדי שאם חברה לא נותנת כיסוי טוב, קל לעבור לחברה מתחרה.
חברות הסלולר נחרדות מהשימוע הזה, שיחייב אותן בהוצאות נכבדות כדי לעבות את הרשת - סכום לא קטן שיכול להגיע למאות מיליוני שקלים. כל החברות שיגרו הודעות אזהרה לבורסה עם פרסום השימוע. ההערכה היא שהשימוע החדש יאלץ כל חברת סלולר להוסיף לרשת עד 500 אנטנות חדשות - 1,500 בסך הכל. זה אומר עוד הרבה מוקדי קרינה בישראל. לבסוף, היכולת של חברות הסלולר להקים אתרים חדשים כמעט לא קיימת, בוודאי כשהרשויות המקומיות מערימות קשיים, כך שהרפורמה למעשה תהפוך את חברות הסלולר לעברייניות בעל כורחן.
אז מה בער לארדן לטפל בנושא הזה? במשרד התקשורת מסבירים כי הכוונה אינה לרדוף אחרי כל חברת סלולר לגבי כל כביש זניח, אלא לתת בידי המשרד כלי חוקי לכפות על החברות פרישה אם נוצר "חור כיסוי", וכי השימוע נועד למסד אמצעי אכיפה במקרה הצורך. רמז אחר אפשר לקבל מההודעה לתקשורת שבה הבהיר המשרד כי השימוע נעשה בשיתוף המינהל האזרחי, כך שהוא נוגע גם לשטחים מעבר לקו הירוק. האם ארדן פשוט רוצה לרצות את ציבור המתנחלים, שבעבר התלוננו על הקליטה הסלולרית הבעייתית ביהודה ושומרון?
שימוע שלישי, שפורסם באמצע אוגוסט, נוגע לקיצור זמני המענה בחברות התקשורת לשתי דקות. גם במקרה הזה מדובר בשימוע בעל השלכות כלכליות נכבדות, וגם בגללו שלחו החברות הודעה לבורסה. מדובר בנושא כאוב בשוק, יודע כל מי שהמתין ל–HOT ולבזק על הקו יותר מחצי שעה. השאלה היא אם נכון לטפל בבעיית זמני ההמתנה באמצעות רגולציה. בחברות הסלולר זמני ההמתנה דווקא קצרים, לא בגלל רגולציה אלא הודות לתחרות.
המסקנה היא שעדיף שמשרד התקשורת יעודד תחרות במקום רגולציה, ויתעסק במקרו במקום במיקרו. יש מספיק תהליכים רגולטוריים על הפרק: המכרז של תדרי הדור הרביעי בסלולר, מיסוד הרובד הסיטוני בענף הקווי, רפורמות בתחום השידורים - בנוסף לסוגיית הדואר שיש לפתור מהר, שם צריך השר לשים את כל כובד משקלו.
דרוש דו"ח שנתי
רשות התקשורת הבריטית Ofcom היא מהמובילות בעולם. אחד הדברים הנהדרים ברשות הוא הדו"חות הארוכים, המפורטים ומאירי העיניים שהיא מפרסמת לציבור, ובהם התייחסות לכל היבט כמעט בתחום הטיפול שלה: החל בהרגלי שימוש ברשת ופערים דיגיטליים (כמו הדו"ח על אינטליגנציה דיגיטלית), עבור בהיבטים כלכליים של שוק התקשורת בממלכה וכלה במדד שירות לצרכן. אלה דו"חות של מאות עמודים עשירים בגרפים צבעוניים ברורים.
כאן לא בריטניה, ואין לנו מלכה, אבל משרד התקשורת הישראלי עדיין צריך לשפר את הקשר עם הציבור ועם התעשייה המפוקחת, ומקום טוב להתחיל בו הוא דו"ח שנתי. מה יכלול דו"ח כזה? את כל המידע הציבורי שמפרסם המשרד ממילא ועוד קצת.
פרק אחד יכול לכלול את תוכנית עבודה לשנה הקרובה, ופרק אחר יכלול דו"ח ביצוע של תוכנית העבודה של השנה הקודמת.
פרק נוסף יכלול התייחסות להרגלי השימוש ברשת בישראל, במחשבים ובטלפונים ניידים, רוחבי פס ופערים דיגיטליים. המשרד יכול להשתמש לשם כך בנתונים שברשותו, כמו מספר דקות השיחה בישראל ודקות השיחה עם חו"ל, וכן להיעזר בחוקרים מהאקדמיה או בחברת סקרים חיצונית.
פרק רביעי יכול להתייחס לכלכלה: מה קרה לכל התעשייה, מי עולה ומי יורד - קצת בדומה לנתונים שהמשרד מפרסם בכל שנה, רק ביתר פירוט. כדאי להתייחס גם לנתחי השוק של בזק לעומת HOT באינטרנט; של yes לעומת המתחרה בטלוויזיה; של חברת הדואר לעומת המתחרות וכן הלאה. כדאי לצרף גם דו"ח ניידות מספרים שנתי. פעם המשרד עשה זאת באופן קבוע, אך הוא הפסיק. שווה לצרף לדו"ח גם את הנתונים לגבי תלונות הציבור ומדדי השירות של החברות - זהו כלי צרכני חשוב.
פרק חשוב יכול להתייחס לטכנולוגיה ולרגולציה: מה קורה בעולם, מהן הדילמות, מהם השירותים החדשים - למשל איך מיישמים IPTV בעולם ואיך עושים על זה רגולציה. תת־פרק יכול להתייחס לתדרים, הקצאתם בישראל ומפת דרכים להקצאה עתידית. שווה גם לכתוב על השימועים העתידיים שמשרד התקשורת מתכוון לפרסם, ולסכם בפרק של מדיניות וכיווני מחשבה, חתום בידי השר והמנכ"ל, אבי ברגר.
דו"ח כזה יכול לעשות סדר לתעשייה, לספק לה אופק, וכן להוות כלי בידי האזרחים לקבלת החלטות צרכניות נבונות.
הכתבה פורסמה במקור ב-Themarker
