לפני מספר שנים פרצו אלי הביתה. הם הסתננו דרך חלון פתוח, טיפסו על הסורגים של השכנים, ומן הסתם התאכזבו לגלות שהדברים היקרים ביותר שניתן לגנוב אצלי הם סכין המטבח שלי. לכן הגנבים נאלצו להסתפק במעט מזומן ובתרופות-שאין-להשיג-בארץ-אלא-רק-במקסיקו-וגם-זה-אם-יש-לך-קשרים ששותפתי לדירה החביאה באיזו מגירה.
הגירסה המקומית של הרקול פוארו הגיע לביתנו, לקח טביעות אצבעות, וידא שאף אחד מאיתנו לא רשום במאגר של משטרת ישראל. לאחר הבהרה בנוגע לעברה הפלילי הקל של השותפה, נעלמה משטרת ישראל מחיינו, שלא על מנת לשוב.
קאט.
מדהים לגלות שגם היום, כמעט מאה שנה אחרי שנכתבו, לסיפורי שרלוק הולמס יש קסם. הקסם שלהם הוא בין השאר קסם נוסחתי. כמו ג'יימס בונד, או כמו פרק של כל סדרת טלוויזיה משנות התשעים – שרלוק הולמס בנוי על נוסחה, על טקסים שחוזרים על עצמם: הגאונות של הולמס, אוזלת היד של הסקוטלנד יארד והמפקח לסטראד. אחד הטקסים האלה, הקלישאות שחוזרות על עצמם בצורה כה בולטת שכשרוצים לעשות פראפרזות או הומאז'ים להולמס טורחים לציין אותם, הוא הקטלוגים המרשימים שהבלש הבריטי טרח להרכיב. הולמס יודע להבחין בין עשרות סוגים שונים של בוץ, של טבק, של נייר. הוא יודע, לכן, שבוץ אדמדם מסוג מסויים שייך לשכונה מסויימת ליד התמזה, ואין שום סיבה שיהיה בשכונה אחרת בלונדון.
זה מרשים, חייבים לציין. מה שמפתיע באמת זה שהולמס, בניגוד לבן תקופתו ז'ול ורן, ממשיך להרשים אותנו, גם מאה שנה אחרי שהוא נכתב. המציאות התעלתה ברובה על החזון הטכנולוגי של ורן, ולכן אם הוא מרשים אותנו, הוא מרשים אותנו כמו שלראות את ההליקופטר שליאונרדו דה ווינצ'י שרטט מרשים אותנו: "וואו, איך הוא חשב על זה בתקופתו!". הולמס ממשיך להרשים אותנו כמו שהוא.
במאה השנים מאז ז'ול וורן וארתור קונאן דויל קרו פה דברים טכנולוגיים שגם סופרי המד"ב מרובי הדמיון ביותר מתחילת המאה לא היו מעזים להעלות על דעתם. טכנולוגיה היא מנוע המניע תחומים שונים. תקשורת, למשל, או רפואה. אם לפני 500 שנה היה לוקח חודשים להעביר מסר בין דמשק ללונדון, היום לוקח שניה. בתחילת המאה העשרים תוחלת החיים הממוצעת עמדה על 30-40. היום היא נעה בין 70 ל-80. מדובר בשיפור בלתי נתפס.
פרות התהילה. אה, לא. פירות הקידמה
אבל עדיין, למרבה הפלא, יש תחומים שלמים בחיינו, שלא הרוויחו מפירות הטכנולוגיה. לא כמו תחומים אחרים. כוח החישוב של המחשבים הכפיל את עצמו פי מיליארד רק בחמישים השנים האחרונות, אבל את הנרקומן שגנב את הכיף המיוחד של השותפה שלי לא תפסו. (במאמר מוסגר, גם את השותפה שלי לא תפסו). זה למה שרלוק הולמס ממשיך להלהיב אותנו: הפשעים שהוא מנסה לפתור ממשיכים בימינו, למרות הטכנולוגיה.
צריך להבהיר: היו לא מעט התפתחויות טכנולוגיות בתחום המדע הפלילי (כמו שיודע כל מי שראה פרק של CSI). אנחנו יכולים לזהות DNA, טביעות אצבעות. הפתולוגיה מאפשרת לנו לגלות סיבות מוות גם אחרי כמה חודשים בירקון. חברות הסלולר יכולות לספר לנו איפה כל מני אנשים היו, בהתבסס על מיקום הפלאפון שלהם. האזנות סתרים, ועוד ועוד. כל הדברים האלה היו בתחום ההזיות לבלשים של לפני מאה שנה. מספיק לראות פרק בסדרה הבריטית המקסימה "Life on Mars", שבה בלש ממנצ'סטר של ימינו עובר תאונת דרכים ומתעורר כבלש במנצ'סטר של 1973, כדי להבין שלא צריך להרחיק מאה שנה אחורה. היום למשטרה יש יכולת לעשות קסמים גם ביחס ללפני שלושים שנה.
וטביעות אצבעות זה עוד כלום. בעמוד הראשון של "V for Vendetta", רואים את מצלמות הווידיאו המפוזרות בלונדון, שעליהן כתוב, בגיחוך אורווליאני, "For your own protection". גם בחזון הדיסטופי של אלן מור וגם בחזון הדיסטופי של ג'ורג' אורוול, שני בריטים גאים, מצלמות טלוויזיה מכסות כל פיפס. כנראה שהגאווה והחזון הבריטי הזה הוא שהוביל את לונדון-של-המציאות ליישר קו עם החזון, ולכסות את העיר במצלמות וידיאו. אין סנטימטר מרחובות מרכז לונדון שלא מצולם. אפילו לא אחד. איסוף הנתונים הוא רק חלק מהסיפור. כרייתם והפיכתם לתובנות הוא תחום שמפרנס לא מעט – אבל מעטים בתחום פענוח הפשיעה. עולם השיווק מלא בסיפורים על איך חברות ביטוח שהשתמשו בתוכות כריית מידע (Data Mining) גילו כל מני הקשרים ודפוסים מפתיעים שהיו חבויים עמוק במסדי הנתונים שלהם. בעלי מכוניות אדומות, לדוגמא, הם בעלי סיכוי רב יותר משמעותית להיות מעורבים בתאונת דרכים מבעלי מכוניות בצבע אחר.
ולכן שוב נשאלת השאלה: אם כל כך הרבה התפתחויות טכנולוגיות, איך זה שעדיין יש פשעים לא מפוענחים. לא "איך יש פשיעה" – אנשים ימשיכו לפשוע תמיד, אבל איך זה שלא תופסים אותם ממש ממש מהר?
תמיד קל יותר לשאול שאלות מאשר לענות עליהם. יתרה מזאת – אני לא חושב שיש לי, או למישהו, את התשובות. גם שוטרים שאיתם דיברתי אומרים שהם שואלים את עצמם את אותם שאלות בדיוק. אבל אפשר לנסות להתחיל.
1. הפושעים נהיו מתוחכמים יותר
הטענה הראשונה שאנשים שולפים היא הטענה הגיונית לכאורה שכמו במשחקי החתול ועכבר של הצפנה ושבירת צפנים או ווירוסים ואנטי-ווירוסים, כך גם הפושעים פשוט נהיו מתוחכמים יותר. מצד אחד, אין להכחיש כי הפושעים נהיו מתוחכמים יותר. אבל רק חלק מהפושעים. על כל ארכי פושע, מוריארטי גאון שכזה, יש עשרות גנבי מכוניות פושטים או נרקומנים כמו אלה שביקרו בבית שלי. הם לא דקסטר מורגן. הם לא יודעים לטשטש עקבות, והם לא שולטים ברזי המז"פ. ועדיין לא תופסים אותם. אם כך, לא משם תבוא הישועה.
2. "החקיקה והמשפט נגדנו"
זה משפט ששמעתי מיותר משוטר אחד, ואני נוטה להאמין שיש דברים בגו. אני לא אתחיל להכנס לשורשים הקדומים של החוק הרומי וכיצד הם משתקפים בחוקים שלנו גם היום, אבל בוא נאמר ככה – חוק זה דבר שזז לאט, מאוד מאוד לאט. את חשבון הבנק שלי עיקלו לא מזמן עקב פקודה עותמאנית. "יותר מדי פעמים אנחנו יודעים מי עשה את זה, אבל ההוכחות שיש לנו לא יחזיקו מעמד בית משפט" – עוד משפט ששמעתי משוטרים. הדוגמה של או.ג'יי סימפסון היא דוגמא מדהימה. שובל של דם הוא השאיר מהגופות של אישתו והמאהב שלה עד לאוטו שלו, ועדיין לא הרשיעו אותו. המשפט לא מסונכרן עם הטכנולוגיה, ואין ספק שזו חלק מהסיבה שהרחובות שלנו עדיין לא נקיים.
3. האם באמת יש אינטרס לעצור את הפשיעה?
למי יש את האינטרס הזה? למדינה? נו באמת... כולנו חולים, בסופו של דבר. ולכן לעשירים יש אינטרס לפתח פתרונות, פתרונות שבסופו של דבר מחלחלים למטה, גם לעניים. לעומת זאת, לא נעים להגיד, אבל בימינו, רוב העשירים לא מגיעים למצב שפשיעה משפיעה עליהם. עשירים היום גרים בקהילות מוגנות שמורות היטב. פשיעה לא נוגעת לעשירים, או יותר טוב מזה – ניתנת למניעה על ידי כוח אדם זול ולא טכנולוגי (שומרים ומאבטחים), ולכן אין כוח מניע שישפוך מיליונים על פיתוח טכנולוגיות. כמו כן, למדינות יש תפיסה מאוד מוזרה של מה חשוב. כשאנשים שאין להם דרכון של המדינה שלך יורים עלייך חתיכות צינור זה נחשב איום קיומי על המדינה ומשקיעים מיליארדים בתוכנית שתתאים בדיוק ליירוט הצינור הזה אך תכשל אם הצינור יהיה עבה יותר. כשאנשים שיש להם דרכון של המדינה מתפוצצים, או נגיד כשמקור המים של המדינה שלך הולך ומתייבש – אף אחד לא שם שקל.
4. הגורם האנושי
כשמנסים למצוא תרופה למחלה קרב המוחות הוא בין אדם לווירוס. יש ווירוסים שמנצחים בקרב מוחות הזה, כבר די הרבה זמן, אבל בהרבה מקרים המוח האנושי מנצח. אבל כשמנסים לפענח פשע, אז קרב המוחות הוא בין אדם לאדם. טווח ההתנהגות של ווירוסים או מולקולות הוא הרבה יותר צפוי לחיזוי ומניפולציה, כך מסתבר, מאשר טווח ההתנהגות האנושית. מצד אחד, יש פה מסר מעצבן – יכול להיות שפשיעה שייך לאוסף תחומים, כמו פסיכולוגיה למשל, שלא יזכו להנות ממלוא התנופה של גלגלי הקדמה. מצד שני, יש בזה גם איזשהו צד אופטימי: עם כל העדריות שלנו, למרות העובדה שאנחנו יצורים כה צפויים, עדיין יש משהו אקראי, משהו ספונטני בבני האדם, שמאפשר לנו "לנצח" את המכונות.