העיתון "טלגרף" הבריטי פרסם השבוע את רשימת "50 הדברים שהאינטרנט הורג". רשימות מהסוג הנ"ל מתפרסמות חדשות לבקרים, ומתוך ה-50 יכול היה כל אחד מאיתנו למנות לפחות 20 מבלי לעשות הפסקת נשימה; חנויות מוזיקה, אלבומי תמונות, סוליטר, התגנבות מבוישת של נערים מתבגרים לחנויות מין, זכויות יוצרים ועוד, לצד דברים מבדחים יותר שלא חשבתם עליהם לבד.
למשל סעיף 2: "הפחד שאתה האדם היחיד בעולם שלא ממש אכפת לו ממוות של מפורסמים", או "ההתרגשות לפני פגישת המחזור" (שהרי בזכות פייסבוק אתה יודע מה מצב-הרוח, ובכל רגע, של אנשים שלא פגשת שנים. אתה יודע איך הם נראים, איך הילדים שלהם מרגישים ומה הם עושים בעבודה. ממה נותר עוד להתרגש?). אחלה רשימה.
הרבה מהדברים שהעלים האינטרנט - טוב שנעלמו. ובכל זאת, כשקוראים את הרשימה הזו, גם אם לא ברצינות תהומית, אפשר לראות מה רבים הדברים הטובים שאבדו לנו, כבודדים וכתרבות, וכנראה שלנצח.
כבר יש לכם אייפון? בואו תלמדו איך להשתמש בו
מבין השורות עולה תמונה לא מחמיאה במיוחד של דור שלם, הדור שלנו. למשל, סעיף 5: "דייקנות". פעם היית קובע שעה ועומד בה, פעם היית עובד עד שעה X ואחר-כך הולך לפאב. היום אף קביעה היא לא סופית עד 5 דקות לפני שהיא מתרחשת. עוד הודעת SMS, ועוד אחת, אני מגיע עוד 5 דקות, מתעכב קצת, איפה אתה, אני פה.
או סעיף 13: "זיכרון". כשכל המידע והידע בעולם נמצא במרחק של פחות משנייה אחת ממך, למה לזכור משהו בכלל? מפרטי טריוויה ועד למספרי טלפון - נדמה שכבר אף אחד לא זוכר כלום. סעיף 14, "זמן לבטלה": מתי בפעם האחרונה, שואל ה"טלגרף", לא עשית כלום, אבל פשוט כלום? עוד דבר שנעלם, אליבא דסעיף 28: "כבוד לרופאים".
מסקנות עגומות
עם כל אתרי הרפואה האלה, בא הבנאדם לרופא אחרי שכבר אבחן את עצמו בפורום, קרא כל מה שיש לקרוא על מצבו (גם אם לא הבין דבר), בירר את כל סוגי הטיפולים וריפרש בין מיטב הרופאים. להוריד חולצה ולתת לדוקטור להקשיב לנשימות שלו נראה לו כמו בזבוז זמן ובכלל, מה הרופא הזה מבין: גוגל יש לו?
והרשימה ממשיכה: "ריכוז", סעיף 35. לא חדש, מחקרים כבר מוכיחים כי מרוב המולטי טאסקינג אף אחד לא מצליח לעשות דבר אחד כמו שצריך. כולנו קופצים בין המייל לצ'אט לאתר החדשות, לפייסבוק ובחזרה. המחיר המנטלי כבד: חוסר ריכוז, בעיות זיכרון וקושי במעבר בין משימות.
ומה עם העונג שבלחכות עד מחר בבוקר כדי לדעת את התוצאות של משחקי הכדורגל (סעיף 21), או עם צפייה משותפת בטלוויזיה - מות הפריים-טיים, יוטיוב וה-VOD מאיימים לחסל, אם לא חיסלו כבר, את הפעילות משפחתית התמימה והנחמדה הזו. כל אחד יושב מול המכשיר שלו ורואה מה שבא לו, מתי שבא לו (סעיף 17).
עוד ועוד דברים נעלמים. את רשימת ההיעלמויות פותח "אמנות הוויכוח המנומס", סעיף שעליו אין מה להרחיב את הדיבור, לכו קיראו טוקבקים, ו"הפסקת הצהריים שלך", שנעלמה לטובת עוד כמה דקות בהייה, סוגרת אותה. תקראו את הרשימה הזו, תרגישו בבית.
המסקנות המשתקפות מהרשימה עגומות משהו: כולם יודעים הכול - אבל אף אחד לא יודע כלום, כולם ממהרים - אבל אף אחד לא מגיע בזמן, לכולם יש המון חברים - אבל אף אחד לא רואה אותם, כל אחד רוצה להיות מיוחד - אבל אף אחד לא נותן כבוד לאחר. כולם מעדכנים ומתעדכנים - אבל אף אחד לא מקשיב.
לא שהיה נהדר לפני האינטרנט, ממש לא, ובכל זאת. משהו נרקב פה, והמשהו הזה הוא אנחנו.
