בימים האלו של אינטרנט מהיר ופיתוח מואץ, לא עובר כמעט יום בלי שנשמע על מחשב חדש, חזק יותר ומהיר יותר מקודמיו. פה ושם מתחוללת גם מהפכה קטנה בעולם החומרה. ועם זאת, נדמה שככל שיש יותר חידושים, כך אנחנו מקבלים פחות ופחות דברים חדשים באמת. קחו לדוגמה את משחקי המחשב שמייצרים היום כמו בסרט נע. יש להם ביצועים גרפיים – ודרישות חומרה – שהיו גורמים למפתח המשחקים של 1986 להזיע ולהחנק – ולמרות זאת, אם שיחקת בשניים או שלושה מהם שיחקת בכולם.
לא תמיד זה היה ככה. בתחילת הדרך, כשהשוק היה בתולי, היו פריצות דרך שנראות אולי צנועות בעיניים שהורגלו לראות Half-Life על מסך פלזמה HD – אבל היו הרבה יותר משמעותיות בפני עצמן. המחשבים האישיים הראשונים החלו להופיע כבר בשלהי שנות השבעים, אך בשנת 1985 יצא לשוק מחשב אישי בעל יכולות מולטימדיה כה מתקדמות, שנאמר עליו שהוא הקדים את זמנו בשנים רבות, והמגזין PC World העניק לו את המקום השביעי והמכובד ברשימת המחשבים האישיים הגדולים של כל הזמנים. מדובר, כמובן, על האמיגה מבית קומודור (הדגם שנקרא לימים Amiga 1000), ואין מי שיכול להעריך טוב יותר את האמיגה ואת המהפכה שחולל מאשר מי שחווה את הופעתו בעודו ילד – כמו כותב שורות אלה.
היתה זו שנת 1987. קצת רקע, למי שלא זוכר או טרם נולד: המלחמה הקרה ואיום האטום עוד הורגשו היטב באוויר, אוטוסטרדת המידע החדשנית והמרגשת ביותר היתה הטלטקסט בטלוויזיה, טלפון (נייח, עם חוגה) היו משיגים רק בבזק ולמוזיקה הקשיבו בעיקר עם פטיפונים או דאבל-קאסטים מגושמים. בישראל, שאיחרה אחרי העולם הטכנולוגי בכמה שנים, למתקדמים שבטכנולוגים היו תואמי IBM-PC עם מסך מונוכרום ירוק, או, במקרה הטוב, מסכי CGA, שיכלו להציג שילוב מזעזע של ארבעה צבעים. מערכת ההפעלה שלהם, MS-DOS, הציגה משחקים כמו Digger שציפצפו בחדגוניות מהרמקול הפנימי העלוב של המחשב. אפילו עכבר לא היה.
ואז הגיע האמיגה, ואיתו באריזה ארבעה תקליטונים, וביניהם התקליטון Kickstart, ששימש להכנת המערכת לפעולה בכל הדלקה, Workbench ו-Amiga Extras. לאחר טעינת ה-Kickstart ניתן היה להכניס תקליטוני תוכנה ישירות, ללא ממשק של מערכת הפעלה, אך ה-Workbench היה הדבר הקרוב ביותר למערכת הפעלה: גרפית, עם חלונות ואייקונים וסמן לעכבר. תוכנה זו השתמשה בארבעה צבעים בלבד (שחור, לבן, כתום וכחול כברירת מחדל), ובכל זאת האפקט שלה היה מהמם. עצם הרעיון של הצגת התיקיות והקבצים במחשב בצורה חזותית, והיכולת לעשות איתם דברים בעזרת העכבר במקום להקליד פקודות, היה חדשני ומרשים. יותר מזה, המערכת היתה מסוגלת להריץ משימות במקביל! היה בה שעון, ומחשבון, ופנקס רשימות – וכולם על אותו מסך, עם אפשרות לעבור מהאחד לשני מתי שרק מתחשק. בינתיים בעולם הגדול, גם מחשבי ה-PC עמלו לתת תשובה לאותן תוכנות מרבות יישומים. התשובה הניצחת הגיעה בסוף אותה שנה, וקראו לה Windows 1.0.
סטריאו, היית מאמין?
עוד לפני שמוצה ה-Workbench נחשפו נפלאות ה-Amiga Extras. בתקליטון הזה שכנה שפת התיכנות Amiga Basic (של מיקרוסופט) ומספר תוכנות לדוגמה. אחת מאלה, "Music" שמה, ציירה קווים בדוגמה נאה תוך שהיא מנגנת קטע מוזיקה מסונתז, מתוך הקנטטה מספר BWV 147 של באך. בארבעה ערוצים. בסטריאו. זה היה קצת כמו להיכנס למונית ולגלות שהיא פשוט ממריאה לאוויר וטסה ליעד, והנהג עוד נותן לך טיפ. אחרי ביצוע כזה, פשוט אי אפשר היה להסתכל שוב על תואמי ה-IBM והצפצופים העלובים שלהם בלי להרגיש רחמים.
ההבדל לא היה כמותי, שאלה של מהירות מעבד או נפח דיסק. הוא היה איכותי. באותו רגע המחשב האישי הפסיק להיות מכשיר חשמלי לעיבוד נתונים, שעל הצד הריץ כמה משחקים עלובי-גרפיקה וציפצף קצת. עולם חדש נפתח, הצצה ראשונה לתפקיד המרכזי שהמחשב עתיד למלא כמעט בכל תחום של חיי היומיום. והמוזיקה היתה, כמובן, רק ההתחלה: בתוך זמן קצר החלו להגיע המשחקים.
בעוד שהמחשבים האחרים נועדו להיות רב-תכליתיים והסתמכו על המעבד הראשי שיבצע את כל המשימות, אמיגה, שהיה מחשב "מולטימדיה" חילק את העבודה בין המעבד הראשי (בעל מהירות השעון המכובדת של 7.1 מגהרץ) לבין שבבים ייעודיים לאודיו ולווידאו. לדוגמה, חומרת הגרפיקה של האמיגה ידעה לטפל באופן עצמאי בהזזה של אובייקטים גרפיים ("Sprites") מרובים על פני תמונת רקע, פעולה תובענית מאוד עבור המעבדים המרכזיים של אותם ימים. משום כך, בעוד שבמשחקי המחשב של תואמי ה-IBM התנועה התבצעה על רקע בעל צבע אחיד, או שהיתה מוגבלת ואיטית יחסית, באמיגה גרפיקה מסובכת בהרבה פשוט עפה בקלילות, כמו במיטב מכונות המשחק של אז. החופש שניתן למעבד המרכזי לעסוק בלוגיקה של המשחק עצמו, בתוספת הנפח הגדול של הדיסקטים, אפשרו למפתחים ליצור עבור האמיגה משחקים רחבי יריעה, מפורטים ועשירים יותר מבכל פלטפורמה אחרת.
חדשנות שעבר זמנה
אבל כל אחד זוכר לטובה את המשחקים ששיחק בתור ילד. למשחקים של האמיגה היה ערך מעבר לנוסטלגיה: הם פרצו גבולות ועשו דברים ששום משחק לא עשה לפניהם. ז'אנר משחקי האסטרטגיה פרץ לתודעה בזכות הכותר המרשים Defender of the Crown (1986). היכולות המוזיקליות של האמיגה הביאו לפריחתם של הפסקולים המושקעים למשחקים (לדוגמה Turrican II, 1991), ושל מלחינים אגדיים בתחום משחקי הווידאו, כגון כריס הולסבק או דייויד וויטאקר. הרזולוציה והצבעים של מסך האמיגה, בתוספת העכבר, אפשרו את לידתו של אחד ממותגי המשחקים המפורסמים של כל הזמנים – Lemmings (1991), ובזכות שבבי הגרפיקה המהירים נסללה הדרך למשחקים מהפכניים מבחינת האיכות החזותית, כמו למשל Shadow of the Beast המיתולוגי (1989).
האמיגה הצית את דמיונם של מתכנתים צעירים, שהתחרו זה בזה בהפגנת יכולות במסגרת "דמואים" – תוכנות שהפיקו הנפשה ומוזיקה בזמן אמת ובמהירות מסחררת. גם בעולם המסחרי, היכולות הגרפיות של האמיגה והשתלבותו הטבעית עם וידיאו וטלוויזיה הובילו לשימוש נרחב בתחומים אלה: הגרפיקה הממוחשבת האינטנסיבית של הסדרה "בבילון 5", למשל, נעשתה בראשית הדרך באמצעות רשת של מחשבי אמיגה.
דגמים חדשים של האמיגה מתוצרת קומודור המשיכו להופיע עד שנת 1993, אך באותה תקופה מחשבי ה-PC כבר הדביקו את הקצב מבחינת הביצועים והפכו לזולים ונפוצים הרבה יותר. מכירות האמיגה דעכו עד שלא היה טעם עוד להמשיך בפיתוחו, קומודור פשטה את הרגל והמפעל נסגר. מותג האמיגה עצמו המשיך להחליף ידיים אך למעשה סיים את חייו. עם זאת, מי שהכיר אותו בימי הזוהר שלו לא ישכח את החוויה – ואפילו כיום, למעלה מעשרים שנה מאוחר יותר, יש כמות עצומה של משאבים ברשת בנושא האמיגה, כולל מידע מכל הסוגים, אמולטורים מתקדמים ומעודכנים, ואינספור משחקים ותוכנות מקוריים להורדה עבורם.
את משתמשי המחשב המודרניים, כאמור, ביצועי האמיגה לא ירשימו כלל (למעט בפרספקטיבה היסטורית). כל ילד נושא עמו מכשיר סלולרי בעל יכולות טובות בהרבה. אך לראות מחשב שמקדים את זמנו בכל כך הרבה מובנים ופורץ גבולות בצורה כה מוחשית – זו התנסות שייתכן ולא תחזור על עצמה לעולם. אם אתם צעירים מדי, או שהעברתם את שנות השמונים המאוחרות עם מחשבי PC מקרטעים, אין לי מה לומר לכם אלא: הפסדתם.