כשפניתי לשחק במשחק החמישי בסדרת Call of Duty, שיצא ביום שלישי האחרון, הציפיות שלי לא לגמרי היו ברורות. מצד אחד, המשחק הרביעי בסדרה, Modern Warfare, היה אחד ממשחקי הפעולה בגוף ראשון הטובים ביותר ששיחקתי. מצד שני, אחד מהדברים שהפך אותו לכזה היה העובדה שבניגוד לכל משחקי הפעולה הריאליסטיים אי פעם, מלבד כמה בודדים, הוא לא התרחש במלחמת העולם השנייה. במקום זה, הוא התרחש בעולם המודרני, בעלילה שקל להתחבר אליה ולא נעשתה אינסוף פעמים מכל זווית אפשרית. המשחק החמישי חזר שוב לזירה הישנה של 1945 והסביבה, וזה לא סימן מבשר טובות.
אבל עזבו אתכם מסימנים. המשחק טוב
כמובן, הציפיות שלי לא היו רלוונטיות, כי זה משחק אקשן שרוב קודמיו בסדרה הוכיחו את עצמם כמשחקים מצויינים. לא היה שום סיכוי שלא אשחק אותו, ולכן שיחקתי אותו. ובכן, הוא היה טוב. הוא לא 10/10 כמו הדירוגים הראשוניים והקולניים של האינטרנט, אבל הוא טוב.
נתחיל מהעובדה שהמנוע והסגנון של המשחק המשיכו מהמשחק הרביעי בסדרה, ובהתאם, היו מצויינים. השליטה קלה להבנה ולא יצא לי להתבלבל. מערכת הקרבות, שבה במקום לאבד נקודות פגיעה המסך מתמלא בדם ומתרוקן רק אם אתה נח בלי שיורים עליך לכמה רגעים, היא כיפית, מאתגרת אבל לא מתסכלת. יש דמויות משנה מעניינות, אווירה של סרט אקשן, מוזיקה מוצלחת ואפילו דיבוב מוצלח. בסופו של דבר, מבחינה טכנית, המשחק עשוי היטב.
המשחק גם לקח כמה דברים מקודמיו ושיפר אותם – למשל, יש כאן שלב שבו אתם משחקים תותחנים במטוס, כמו במשחק הקודם בסדרה, אלא שפה השלב משקיע יותר מחשבה בלתת לכם הרגשה שאתם בתוך מטוס, ולא בתוך כוונת מרחפת באוויר. המשחק מרגיש אמיתי יותר, שזה תמיד כיף.
לא מרחמים על הרוסים
בנוסף, כמו שבמשחק הקודם כל שחקן הרגיש את ההבדל בין לשחק בריטי ללשחק אמריקאי, במשחק הנוכחי הניגוד בין הרוסים לאמריקאים מורגש היטב. ספציפית, כשהאמריקאים לוקחים שבויים, אתה נאלץ להוריד את הנשק ואין לך אפשרות לירות. כשהרוסים לוקחים שבויים, הנשק שלוף והאנשים מסביבך מנסים לשכנע אותך בעדינות להשתמש בו.
בכלל, כמו במשחק הקודם, יש המון דרמה – אין כמו לשלוט על אנשים גוססים כדי לגרום לך להרגיש כמה מלחמה זה דבר דרמטי ומגניב. וכמובן, העובדה שהמפקד שלך בצבא הרוסי כל הזמן אומר לכולם "תראו איזה כלי דימיטרי! הוא לא מתלונן אף פעם ושום דבר לא יכול להרוג אותו!" מוסיפה המון לאווירה.
המשחק גם נותן לכם את היכולת להיות גיבורי סרט אקשן אמיתיים. למשל, אתם מסוגלים לספוג בדיוק מספיק כדורים כדי להסתער לתוך בונקר ולהרוג את כל שוכניו עם סכין (אם אתם מהירים והם קרובים זה לזה). תמיד תהיה לכם האפשרות לעשות את מה שאתם רוצים בצורה מגניבה, שזה משהו שמוסיף המון למשחק ומסוגל להוסיף צבע גם לשלבים שאחרת היו מאד משמימים.
לבסוף, קטעי הטעינה של המשחק הם מעין מיני-תדריכים שעשויים היטב. אלה של הצבא הרוסי גם מאד משעשעים, במיוחד כאשר סופרים את סדרי הכוחות (הקרב על ברלין: 45 אלף חיילים גרמנים; 40 אלף חיילים כלליים; 2.5 מיליון חיילים רוסיים), או כשמציגים את התפיסה הרוסית של הצבא הגרמני (בסוף המלחמה, היטלר גייס את הזקנים, הצעירים והחולים). ובכלל, הרוסים משעשעים, כי הם צמאי דם ומטורפים לחלוטין, ובדרך כלל מתייחסים למלחמה כמו אל מסיבה גדולה שהם לא לגמרי בטוחים אם הם רצויים בה.
מלחמת העולם השניה – כבר לא כיף כמו פעם
אבל עם כל הדברים הטובים, היו גם כמה צעדים אחורה. אני יודע שמלחמת העולם השנייה הייתה משהו מדהים, ואני יודע שזה מוכר, אבל כבר מרגישים שאין לאן להמשיך. מה שכיף במלחמת העולם השנייה הוא לירות בנאצים – אין כמו אויב שאין עוררין על זה שהוא מרושע ומגלומני. חצי מהמשחק הזה, לעומת זאת, מתרחש בזירה היפנית, שהיא קצת פחות כיפית.
ואם כבר מדברים על זירות, המשחק מתרחש באותן הזירות שוב ושוב. מלבד השלב עם המטוס, כל השלבים מתרחשים בערים בשלבי השמדה מתקדמים, ביערות גשומים, או בבונקרים. במשחק הקודם יצא לנו להיות בתחנת טלוויזיה, בונקר גרעיני, יערות, חוות, ועוד כל מיני דברים כיפיים. פה... פה אנחנו בערים מושמדות שקשה לעקוב אחרי השמות שלהן. אחרי חצי משחק הרגשתי שאין הרבה סיבה להתקדם.
וזה לא שהייתה לי ברירה, כמובן. האנשים שאיתכם, פלוגות שלמות של חיילים, אף פעם לא יתקדמו אם אתם לא תזוזו קדימה. הם יחכו בסבלנות במחסה שלהם עד שהם יראו שהמשכתם. כי כמובן, אתם, טוראי אקראי מה-שמו, כנראה יכולים להנהיג את הצבא. זה הגיוני, כי המפקד שלכם בדרך כלל נעלם מיד אחרי שהוא נותן פקודות מגוחכות כמו "דימיטרי! יש לפנינו 4 עמדות של מכונות ירייה! טפל בהן!". כמובן, אתם גם צריכים לדעת להתקדם בזמן המתאים. האויבים יקבלו תגבור זמן קצר אחרי שתיפטרו מכולם, מה שאומר שאם לא יצאתם מהמחסה בזמן תגלו שאתם רצים ישירות אל תוך שלושים יפנים זועמים שרצים לכיוונכם.
כאמור, היתרונות עולים על החסרונות
עדיין, המשחק עדיין עשוי היטב. גם קרבות שחוזרים על עצמם יכולים להיות כיפיים אם הם עשויים היטב, ובהחלט, מה שיש במשחק מלוטש ומתקתק. המשחק מוודא שלא יהיה לכם רגע של שעמום (אם כי יש לציין שהוא קצר, אז זה לא כזה קשה), והוא מוודא שגם אם תרגישו שאתם מתמודדים עם משהו שכבר עשיתם קודם – לפחות תהנו לעשות אותו שוב. זה משחק כיפי, ארוך בדיוק במידה הנכונה, ותמיד נותן את ההרגשה שהמפתחים ידעו היטב מה הם רוצים לעשות ובאמת עשו את זה.
אה, ויש לי תלונה אחרונה קצת מוזרה: הקרדיטים של המשחק הם ארוכים. מאד ארוכים. כנראה שיש יותר אנשים בצוות הפיתוח מאשר אנשים שקנו את המשחק. אני לא יודע איך זה קורה ולמה, אבל לחכות כמעט עשר דקות עד לסוף הכתוביות זה מייגע.
למה לחכות עד לסוף הכתוביות, אתם שואלים. ובכן, אחרי הכתוביות מגיע הקטע הכי מוצלח במשחק: שלב הבונוס שבו אתם כלואים בבונקר שמותקף על ידי זומבים נאצים. זומבים. נאצים. זה שילוב של שני הדברים שהכי כיף להרוג במשחקי מחשב, שבנוי עם שיטת הקרבות המוצלחת של המשחק הזה, וזה ממש ממש מגניב. אולי בגלל זה נותנים למשחק 10/10. אחרי שמגיעים לשלב הזומבים, פתאום כל הבעיות של המשחק נעלמות מול עיניכם וכל מה שנשאר זה לראות את מוחותיהם של הנאצים הזומבים מתפצלחים לאלפי חתיכות קטנות מול עיניכם.
עכשיו, זה משחק טוב.