באופן אישי, לא לקחתי קשה מדי את קריסת הג'ימייל בשבוע שעבר. כמה שעות בלי מייל עוד לא הרגו אף אחד, עד כמה שאני יודע. אבל עושה רושם שאני במיעוט; להרבה מאוד אנשים גרמה ההתרסקות ל"דפיקות לב", כפי שהגדירו את זה בגוגל. ככה זה כשמכורים.
אני מודה שגם לא לקחתי קשה במיוחד את התקרית האחרונה בפייסבוק. לא החסרתי פעימה כשקראתי שהחברה שינתה בחשאי את הסכם השימוש באופן המעביר את זכויות היוצרים על כל החומר המועלה לאתר (כלומר, התמונות, קטעי הווידיאו והפוסטים) לרשות פייסבוק.
אולי הייתי צריך להתעצבן קצת יותר, בשני המקרים, בכל זאת מדובר בשניים מהיישומים היותר חשובים לי, דרכם אני מנהל את רוב האינטראקציה המקוונת שלי ומה זה בכלל צריך להיות שהדואר נופל ושהחומרים שלי כבר לא שלי? וחוץ מזה, הרי ג'ימייל ופייסבוק הם לא סתם יישומים או שירותים - הם החיים הדיגיטליים שלי ושל עוד מיליונים רבים.
אבל כל השנים האלה באינטרנט ובעולם בכלל לימדו אותי שיעור חשוב אחד: ברוב המוחלט של המקרים עדיף לתת לאחרים להתעצבן במקומך. בדרך-כלל, הם עושים את זה טוב יותר. עוד שיעור שלמדתי: ברוב המקרים זה מסתדר בסוף. הכי חשוב זה לנשום עמוק ולא לקחת הכול ללב.
ואכן, זה בדיוק מה שקרה. הדואר חזר ותנאי השימוש שונו. תקלות קורות, גם בג'ימייל, ועורכי דין, גם של פייסבוק, אוהבים לנסח סעיפים דרקוניים באותיות קטנות. ככה זה עובד. לא צריך להתרגש יותר מדי מכל דבר.
חשוב לסייג: זוהי לא קריאה בזכות האפאתיות, חלילה. אבל זוהי קריאה בגנות החרדה, ובמיוחד החרדה המקוונת. יש איזה מייל שאני נורא, אבל נורא, מחכה לו. הוא חייב להגיע עכשיו. ההודעה שלי חייבת לצאת ומיד. אני חייב לדעת מי מהחברים אונליין, אולי מישהו ירצה לדבר איתי, אני חייב לעדכן את הסטטוס שלי, אני חייב לספק ולצרוך עוד ועוד תכנים אחרת לבי יידום. אני לוחץ ריפרש, אני עושה סבמיט, אני מוודא קבלה, אני מאשר שליחה - זה מלחיץ.
אבל כמה שעות בלי מייל זה בכלל לא נורא ולפעמים זה דווקא נעים לראות צ'אט סגור. אומר לכם יותר מזה: דממת הג'ימייל הייתה לי כל-כך נעימה, שהייתי ממליץ להפוך אותה לנוהל. אתם יודעים מה קרה עם המייל הזה שכל-כך חיכיתי לו? הוא הגיע בסוף.
במקרה של פייסבוק מדובר בתקלה שונה בתכלית השינוי, אבל גם כאן התאפיינה תגובת הגולשים בחרדה. אינני מקל ראש בסוגיות של פרטיות וזכויות יוצרים, כלל וכלל לא, אבל כל העניין היה הכי "זאב זאב" שיש. במילים אחרות: זה היה קצת ניג'וס. אף אחד לא לקח מכם כלום, אף אחד אפילו לא התכוון לזה.
ובכל מקרה, את מה שהצעתי לעשות בג'ימייל אני מציע לעשות כפליים בפייסבוק. במקום לכתוב אחד לשני על הקיר, בואו פשוט נפנה מבט ונבהה כמה דקות בקיר אמיתי. יודעים מה, בואו לא נגזים: בואו נחזור לשחק ספיידר סוליטר. לפני כמה זמן חזרתי למשחק הישן והאהוב אחרי שנים. בחיי, זה גורם לי להרגיש צעיר שוב. אחרי כל משחקי האונליין והעבודה ברשת, ספיידר סוליטר זה כמו לצאת לטבע. הכול נורא ירוק ורגוע. מי צריך את כל האינטרנט-שמינטרנט הזה?
