אחד העיסוקים החביבים עלינו כאן ב-makoדיגיטל הוא לחפור בהיסטוריה ולדמיין איך החיים שלנו היו נראים היום אם מישהו היה אומר "כן" במקום "לא" או להפך. בחלק הקודם של הכתבה תיארנו מציאות אלטרנטיבית בה המקררים שלנו היו שקטים ולא מתקלקלים; מציאות בה היינו מגיעים לניו-יורק בצפלין מרווח במקום במטוס צפוף; ובעיקר מציאות בה היינו חיים בשלום כלל עולמי ומעשנים קנביס כל היום. הפעם על הפרק: דודי שמש מצילים את העולם, מחשבים מיושנים והפספוס הגדול ביותר בתולדות האנושות: צ'ופסטיקס.
למה הדובים בקוטב הצפוני צריכים להודות לממשלת רבין
בכל מה שנוגע להצלת העולם, ישראל ידועה יותר במבצעים חשאיים, אימון כוחות בין לאומיים ומלחמה בטרור. אנחנו פחות ידועים – וממש שלא בצדק, כפי שתכף תראו – בתרומתנו הלא מבוטלת למלחמה בהתחממות כדור הארץ.
השנה היא 1976. ממשלת רבין הראשונה היתה עסוקה בעיקר בלקרטע, אבל לקראת הסוף היא עשתה דבר אחד מדהים: היא חייבה את כל הקבלנים להתקין דודי שמש בבתים החדשים שהם בונים. הקבלנים רטנו, אבל זה לא עזר להם. דוד שמש הוא המצאה גאונית. או יותר נכון, דוד חשמל הוא המצאה איומה. בדוד חשמל משתמשים באנרגיה כימית (נפט) שהופכת לאנרגיית חום (נפט נשרף), שהופכת לאנרגיה קינטית (מים שהופכים לקיטור מהחום של הנפט הנשרף ומניעים טורבינה) שהופכת לאנרגיה חשמלית (טורבינה מזיזה אלטרנטור) שהופכת שוב לאנרגיית חום (חשמל מחמם מים). בדוד שמש משתמשים באנרגית שמש (חום+אור) כדי לחמם מים.
בישראל שטופת השמש הבינו את הפוטנציאל מוקדם – דודי שמש הותקנו כאן כבר עם קום המדינה – אבל רק ב-1976 הם הפכו להיות חובה. וזה עבד. 95% מחימום המים בישראל נעשה באמצעות דודי שמש. מה שחוסך בערך 4% מצריכת האנרגיה של ישראל. לא נשמע הרבה? בואו נעשה חשבון קטן. 4% צריכה בשנה, כפול 33 שנה, שווה ל-132%. נקזז פה ושם, ונגיע ל-100% צריכה. זה אומר, בגדול, שישראל "חסכה" שנה שלמה של שימוש בחשמל, כתוצאה מחימום המים בדודי שמש. כמה זה באמת?
כשבסידני באוסטרליה התחילו עם המיזם שנקרא "שעת כדור הארץ" – שעה שבה כולם מכבים את האור בבית למשך שעה אחת – הדיווחים סיפרו ששעה כזאת משולה להורדה של 10,000 מכוניות מזהמות מהכביש, למשך שנה. בסידני גרים 4.3 מיליון אנשים. בישראל גרים 7 מיליון. אז אם כל אחד בישראל היה מכבה את האור למשך שעה, זה היה משול להורדה של כ-16 אלף מכוניות מזהמות מהכביש לשנה.
עכשיו, אם עם ישראל היה מכבה את האור לשנה, שזה בערך מה שעשינו כשבחרנו להשתמש בדודי שמש במקום בחשמל, הדבר משול, מבחינת החסכון בפליטת פחמן ובזיהום אוויר, להורדה מהכביש למשך שנה של 140,160,000 מכוניות מזהמות. זה קצת יותר מכל המכוניות שיש היום בארצות הברית. המחשבה שמדינה קטנה במזרח התיכון הצליחה לתרום לאיכות הסביבה יותר מכל מופעי הצדקה ומאמצי הקטנת חתימת הפחמן, היא מהממת. לא פחות.
במציאות אלטרנטיבית: ממשלת רבין לא היתה מתעקשת, כולנו היינו משתמשים בדודי חשמל ושואת כדור הארץ כתוצאה מההתחממות הגלובלית היתה קרובה יותר מתמיד.
למה המחשב שלכם נראה כמו משרד משנות השבעים
בסופרבול של 1984 קרה משהו מרגש. אף אחד לא ממש זוכר היום מי שיחק (הוושינגטון רדסקינס נגד הלוס אנג'לס ריידרס), ומי ניצח (הריידרס, בגדול), אבל כולם זוכרים את הפרסומת ששודרה שם – הפרסומת למקינטוש. המחשב הביתי הראשון עם ממשק משתמש גרפי ועכבר יצא לאוויר העולם, ולמרות כל הכוונות הטובות, חנק בצורה כמעט טוטאלית את היכולת שלנו לחשוב מחוץ לקופסה.
כל חנון יודע להגיד לכם שמייקרוסופט גנבה מאפל את הממשק של חלונות. אבל רק החנונים המקצועיים ידעו להגיד לכם מאיפה מייסד אפל סטיב ג'ובס גנב את הממשק של המקינטוש. ג'ובס השתמש בממשק המשתמש הגראפי שהומצא בסביבות 1970, במעבדות זירוקס בפאולו אלטו, קליפורניה – מקום שגם היום מהווה את חוד החנית של הטכנולוגיה. שם המציאו את העכבר וגם את מה שאנשים מכירים היום כממשק מחשוב. אפל פשוט עשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לקחת רעיון טוב, וללטש אותו לביצוע מופתי.
אז למה להפנות אצבע מאשימה לכיוון אפל? ובכן, תסתכלו רגע על המחשב שלכם. מה יש בו? יש בו קבצים. יש בו תיקיות. איך נקרא המסך הראשי, זה שמלא באייקונים? שולחן עבודה. עצרתם פעם לחשוב מה זאת בדיוק תיקיה? מה זה קובץ? תיקיה זה משהו ששמים בו ניירות. קבצים הם ניירות מקובצים. שולחן העבודה הוא... שולחן עבודה. בקיצור, המטאפורה שמנהלת את הממשק של המחשב שלכם היא של משרד משנות השבעים. מלבד עורכי דין ורואי חשבון, אין היום לאנשים יותר תיקיות או קבצים פיזיים. אבל אנחנו עדיין ממשיכים לחשוב ככה על המידע שיש לנו במחשב. המטאפורה הזאת כל כך מושרשת, המחסום המחשבתי כל כך חזק, ששום דבר אחר לא יסתדר לנו. אפילו פרוייקטים יצירתיים כמו Bumptop ממשיכים לממש את המטאפורה המשרדית, רק בתלת ממד מגניב.
בעולם אלטרנטיבי: סטיב ג'ובס היה מחליט שמשרד זה לא דבר מגניב ומאמץ מטאפורה אחרת, משוחררת יותר. מי אמר שהדברים צריכים להתארגן בקבצים? איך היתה נראית סביבת המחשוב שלנו אם המטאפורה היתה בית? אולי במקום להתייחס למוזיקה כקבצים ותיקיות, היינו שמים "תקליטים" על "פטיפונים", וכותבים במחברת שמאוחסנת במדף? או אולי היינו מארגנים את המידע שלנו בצורת מחשבות שמקושרות זו לזו? כל-כך הרבה אפשרויות, אבל כרגע זה נראה שנמשיך לסדר תיקיות עוד שנים ארוכות.
והיום בפרק של שלום עולמי מפוספס: צ'ופסטיקס
בשנת 1542 הצליחו אירופאים בפעם הראשונה, לאחר שנים של ניסיונות, להגיע ליפן. סוחרים פורטוגזים היו הראשונים, אבל ממש אחריהם הגיעו ישועים: כמרים נוצרים קשוחים והרפתקנים. ממש כמו היום, המערביים שנחשפו ליפן היו פשוט בהלם מוחלט. הם היו בהלם מהארכיטקטורה היפנית, הם היו בהלם מהלמדנות היפנית, הם היו בהלם מהאובססיה היפנית לכלי נשק ותרבות הלחימה, ובעיקר הם היו בהלם מוחלט מהניקיון היפני. היפנים התרשמו קצת פחות. "הם אוכלים באמצעות האצבעות במקום צ'ופסטיקס, כמנהגנו. הם מפגינים את רגשותיהם ללא שמץ שליטה עצמית והם אינם מבינים את משמעות אותיות הכתב" – כך התרשם אציל יפני מאותה תקופה מהאורחים מהמערב.
ליפנים האובססיביים לניקיון, מנהגי האכילה של האירופאים נראו מזעזעים. ובצדק. לדוגמא, הנה כמה עצות מספר נימוס גרמני מהמאה ה-15:
"אל תתגרד בזמן האוכל, כדי שלא ייכנסו לצלחת כינים או פשפשים. אם אתה חייב להתגרד, קח פיסת בד מבגדך ושפשף בעזרתו את העור, בלי שידיך יגעו בעור".
"יש להבליט את נטילת הידיים, כדי שעמיתיך לסעודה יראו שהן נקיות".
במאה ה-16, חברים, כל האנשים אכלו מצלחת אחת, ועם הידיים. לחלק מהאנשים היתה סכין כדי לחתוך את האוכל, אבל לא לרובם. רוב האנשים גם לא התרחצו באופן סדיר, באו במגע יום יומי עם חיות חווה והיו רחוקים כ-400 שנה ממגבונים לחים ונייר טואלט דו-שכבתי. שמישהו יקרע לי איזה פולקע בבקשה.
תבינו, זה לא שלא המציאו את המזלג – הוא היה בסביבה כבר כמה מאות שנים – אבל מעטים מאוד השתמשו בו. למה? כי למרות שנראה לנו שמדובר בהמצאה טריוויאלית, המזלג עשוי מברזל, חומר יקר. בכפר בימי הביניים, למשל, אם להב הברזל של מחרשה נפל לבאר, משמעות הדבר היה רעב בכפר. כי לא היה מאיפה להחליף. בימי הביניים, הרעיון שלכל אחד יהיה מזלג היה מגוחך כמו הרעיון בשנות השמונים שלכל אחד יהיה טלפון נייד.
זה בדיוק הזמן להיזכר ביפנים. יפנים, סינים, ויאטנמים, קוריאנים ועוד כמה עמים בסביבה לא אוכלים עם הידיים. הם אוכלים עם צ'ופסטיקס – מקלות אכילה, והם עושים זאת כבר הרבה מאוד זמן. הצ'ופסטיקס הומצאו בין 1200 ל-1600 לפני הספירה. מה שאומר שבעוד שב-1600 לספירה האירופאים אכלו בידיים מכוסות נזלת ("אם אתה המקנח את האף באצבעות ומשהו נופל על הקרקע – דרוך עליו מיד" – מתוך מדריך הליכות הנאותות לנערים, דזיזדריוס ארסמוס, 1530), 3,200 שנה לפני זה בסין כבר אכלו עם צ'ופסטיקס.
3,200 שנה מפוספסות. איך אף מדען אירופאי לא חשב על הרעיון הגאוני של שני מקלות שאפשר לאכול בעזרתם? גם הרבה יותר זול מברזל, וגם מאפשר לכולם לא לאכול עם הידיים. כל זאת ועוד: יחד עם הצ'ופסטיקס מגיע יתרון נוסף, בדמוי שיטת האכילה במטבח האסיאתי. בביקור האחרון שלכם במסעדה סינית, שמתם לב מה אין על השולחן? סכין ומזלג, נכון. לא צריך סכין באוכל סיני, כי הוא מגיע חתוך מראש – מספיק סכין אחת במטבח, שחותכת מראש את הכל. ובגלל שהאוכל נחתך מראש, אז גם צריך הרבה פחות אנרגיה כדי לבשל אותו – תחשבו כמה זמן לוקח לכם לבשל נתח של צלי בקר, אל מול כמה זמן לוקח לכם להקפיץ חתיכות של חזה עוף במחבת.
במציאות אלטרנטיבית: אם במערב היו מאמצים את הצ'ופסטיקס מבעוד מועד כנראה שהיינו אוכלים פחות סטייקים. אבל זה בקטנה. המשמעות הגדולה היא שיש סיכוי שאוכלוסיית המערב היתה גדולה יותר היום – זיהום ומחלות היו סיבות מוות נפוצות באותה תקופה ואין ספק שאכילה מצלחת משותפת בידיים מטונפות תרמה להפצה של מחלות וזיהומים. יש סיכוי שהאימוץ של הצ'ופסטיקס היה גם מונע קצת מלחמות, או לפחות מרגיע אנשים: כשהבשר נחתך מחוץ למקום הסעודה, אנחנו לא צריכים "להסתכל לו בעיניים", לא צריכים להתעסק בחיתוך וביתור עם הסכינים שלנו כל הזמן – תהליך שמעדן וממתן את החברה. תוסיפו לזה את העובדה שכולם מקבלים פחות או יותר אותו דבר, במקום לריב עם החברים שלך על הנתח הטוב ביותר בצלחת, והנה לכם עוד קיצור דרך לשלום עולמי שהתפספס.
תודה מיוחדת לאביתר טרון, שתרם רבות לסדרת הכתבות הזאת.