בשבועות האחרונים נעה המטוטלת באגרסיביות מאומת האינטרנט האותנטית אל הדיירים החדשים ברשת: סוזן בויל עברה לגור ביוטיוב; הערווה של עדי נוימן התפשטה באימיילים; אשטון קוצ'ר, הוא ולא סטיב ג'ובס, נניח, היה לחלילן מהמלין של טוויטר עם מיליון עוקבים, וגם אופרה ווינפרי השתכנה במגדלי טוויטר; ושפעת החזירים, פסבדו-מגיפה עלובה, הפכה לוויראל לוהט שמועבר מפה-לאימייל-לטוויטר-לבלוג-לתקשורת-רעבה-לריגושים-שמוכרים-עיתונים, ומפחיד אותנו יותר מהווירוס המסוכן באמת: וירוס המחשבים קונפיקר.
פריקטיוב
לסוזן בויל יש קול יפה; זה סוד קסמה המוזיקלי. בויל היא אישה מבוגרת וכעורה ויש לה קול יפה; זה סוד קסמה הוויראלי. נתחים נכבדים מהוויראליות הרשתית הם המשך של המסורת המפוארת של מופעי המעוותים (פריק שואוז) של המאות הקודמות. תצוגה פומבית של דוחים שמסבה לנו עונג בצורת שמחה לאיד, הגשמת פטישים ומאווים נסתרים, התנשאות וחגיגת הנורמליות של עצמנו.
אישה עם זקן, עגל עם שני ראשים, איש הפיל, פספוסים עם יגאל שילון, דיוויד בליין נצלה באקווריום תלוי, האחיות פיק בשבי קשת, הסטאר וורז קיד (ילד קנדי מסכן שהסרטון הועלה לאינטרנט בניגוד לרצונו), נומה נומה גאי (הוא מצחיק כי הוא שמן), הילד הממלמל הזיות סמים אחרי הביקור אצל רופא השיניים (שאביו חשב שיהיה מגניב להשפילו ברמה גלובלית), וכאמור, הסקוטית המכוערת ששרה יפה.
אחת המוטציות של ויראלי הפריק שואו היא ויראלי הפריק שואו העצמי, אלה שהופכים לבדיחה בעצמם כשהם נגעלים מהפריק שואו שנשלח אליהם. למשל, אלפי הקורבנות שחבריהם ביקשו לראות אותם צופים ב-2girlslcup. אחרי שינקו את פיהם משאריות הקיא, הם יפיצו את הוויראל לקורבנות הבאים ויחזרו להיות חלק מהקהל.
המוות נאה לה
קחו, למשל, את הסיפור של ניקי קטסורס, בת למשפחה אמידה מקליפורניה, שבגיל ילדות אובחן גידול במוחה, והיא טופלה בהקרנות. אלו גרמו כנראה לשיבושים במוחה, שהובילו אותה להתנהגות אימפולסיבית ולשיקול דעת לקוי. בקיצה האחרון היא נתקפה בפסיכוזה ואושפזה. אחר כך פילחה את הפורשה של הוריה ונהרגה בתאונת דרכים מחרידה.
צהובונים משפריצים על סיפורים כאלה, אבל אומת האינטרנט עקפה אותם: שוטרים שתיעדו את זירת הזוועה הפיצו את התמונות, שדלפו לאתרי אינטרנט ולאימיילי שרשרת. פריק שואו. החוק האמריקני מגן על אתרי תוכן גולשים, ואיתור הגולשים עצמם הוא משימה כמעט בלתי אפשרית. המשפחה יודעת שהעלמת התמונה מהרשת היא סיזיפית וחסרת סיכוי כהתפלת אוקיאנוס שלם, ובכל זאת משקיעה כסף וזמן וכאב לב במאבק הזה, לעידוד שינויי חקיקה ואתיקה. אולי גם להציב מראה מול הגולשים שצופים בסקרנות חולנית, פשע ללא קורבנות, חוץ מהתודעה המתקהה שלהם.
"מבחינה חוקית, כל אחד יכול לפרסם תמונות מדממות של ניקי קטסורס", אומרת העיתונאית ג'סיקה בנט, שפרסמה את הסיפור בניוזוויק, "אבל זה לא מסביר למה כל כך הרבה אנשים הרגישו שהם מוכרחים להסתכל". וזה אפילו לא מתחיל להסביר למה היו מי ששלחו את התמונות לבני משפחתה של ניקי. אחד מהם שלח אותן לאביה בצירוף הודעה: "היי אבא, אני עדיין בחיים". מבחוץ הם אולי נראים נורמליים לגמרי, אבל מבפנים האנשים האלה הם הכי פריק שואו.
טוהר הבחירות
ב-2006 עורר המגזין "טיים" סערה כשבחר לאיש השנה את "You", בכוונו לאנשי אומת האינטרנט. הבחירה הוכיחה את עצמה במובן השיווקי, כשהרשת כולה רחשה סביב הסיפור. עתה, עוד בטרם הגיעה 2009 למחציתה, פרסם אתר ה"טיים" את תוצאות המשאל המקוון לבחירת האיש המשפיע של השנה מתוך 200 דמויות, בהן ברק אובמה, אנגלה מרקל וטינה פיי. מהר מאוד כבש moot את הפסגה, בנחישות השמורה בדרך כלל לנוער הגבעות.
בניגוד לאובמה, שנישא על כפי אומת האינטרנט לבית הלבן, moot הוא מנהיג אינטרנטי מזן אחר: בגיל 15 הקים את 4Chan, אתר קבוצות דיון פרוע שאחראי להולדתם ו/או הפצתם של לא מעט ממים (memes, יחידות מידע ויראליות) והצפת האינטרנט בהם. ביניהם: Lolcats (תמונות חתולים עם כיתובים מצחיקים); "ריקרולינג" (שתילת קישורים מטעים שמובילים לשיר של ריק אסטלי); ו"פרויקט צ'אנולוג'י" (תנועה אנטי-סיינטולוגית פיקטיבית).
לב גרוסמן מה"טיים" דימה את 4Chan לחור שחור: בלתי נראה, אך בעל כוח כבידה עצום. פורצ'אן הוא מקום מפגש פופולרי של האקרים, שמשלבים הומור פרוע, אקטיביזם, לינץ'-אקטיביזם וגועל נפש, ומהווים מטרה קלה לתחקירי היסטריה בשקל של כלי תקשורת כמו "פוקס ניוז", שכינה אותם "האקרים על סטרואידים".
אנשי 4Chan לא מתים על העיתונות, moot עצמו ממעט להתראיין ואפילו השם שמסר בראיון ל"טיים", כריסטופר פול, חשוד כבדיחה שנשתלה כדי להביך את התקשורת. ואם להביך את התקשורת, אז אין כמו הבמה המכובדת של אנשי השנה של "טיים".
כשנאור ציון הקדיש פרק בתוכניתו לאנשי הפיפל מיטר, הרייטינג זינק כי המדגם הפסיק לייצג את כלל הציבור. גם ברשת, מדגם אינו מייצג כי הוא ממילא מורכב מ-100% גולשים. אך זה לא היה המקרה של מוט: כנופיית 4Chan עבדה קשה ומלוכלך כדי שמועמדה יזכה.
בטיים טענו שניסיונות ההאקינג נוטרלו. במילים אחרות, המגזין חושב שקוראיו הם אידיוטים שמאמינים ש-moot לא רק ניצח ביושר את אובמה, אלא אף בהפרש קולות מטורף (כ-16.8 מיליון למוט, 2.3 מיליון ומטה לבאים אחריו). עבור האידיוטים הללו שתלו אנשי 4Chan דאחקה ענקית בסקר: אקרוסטיכון שמאיית: "marblecake also the game", עוד בדיחה פנימית שלהם.
מצד שני, ניצחונו של כוכב הרשת moot הוא גם ניצחון לאולד מדיה: כנופיית 4Chan ביצעה עבור ה"טיים", בחינם, עבודה יקרה של זריעת באז ופרסום חינמי בקרב אנשי הרשת. גם משהו.
140 תווים? לא אצלנו
לכל ישראלי יש דעה על כל דבר, אותה ישמיע מעל כל במה: טוקבקים, בלוגים, אימיילי שרשרת. מישהו באמת חושב שאפשר להגבילו ל-140 תווים? טוויטר, פחחח.
