יש כאלה שמנסרים את הענף עליו הם יושבים. אנחנו רגילים לחשוב עליהם כעל אנשים לא-הכי-נורמלים, אבל אולי אנחנו ממהרים לשפוט. הרי יש כמה נתונים שחסרים במשוואה, כמו למשל גובה הענף, מטרת הניסור והכי חשוב: נקודת הניסור.
הרי אם מדובר בענף נמוך שמנסרים אותו במטרה לבנות סולם שיעזור לנו לטפס אל הענפים הגבוהים יותר ונקודת הניסור היא לא בחלק עליו יושבים - טוב, זה כבר סיפור אחר לגמרי, לא? אין לנו ברירה אלא להסתכל קצת אחרת על המנסרים האלה, אולי אפילו להמציא פתגם במיוחד בשבילם.
ולמה נזכרתי פתאום בענפים ועצים? הכול בגלל שתי חבורות של מדענים, בריטים ואמריקנים, שעסקו השבוע בניסור די מסיבי של לא מעט ענפים שעליהם הם יושבים.
אלה מארה"ב, מאוניברסיטת קורנל שבניו יורק, יצרו מכונה שיכולה לזרז באופן משמעותי את גילוין של אמיתות מדעיות חדשות. בעיתוי שאפשר היה לקרוא לו "מדהים" (אם היינו משתמשים במילה הזו בקלות הבלתי נסבלת כמו כולם), יצרו גם אחיהם בבריטניה מאוניברסיטת Aberystwyth בוויילס מכונה די דומה, שמסוגלת לשער השערות ולבצע ניסויים באופן עצמאי.
בלי הפסקת צהריים
המכונה הבריטית, המכונה "אדם", הצליחה כבר לזהות את התפקיד של 12 גנים הנמצאים בתאי שמרים, והמכונה האמריקנית, "מכונת אאורקה" (ושימו לב למוטיב היומרנות בשמות), הצליחה לגלות את חוקי התנועה תוך כמה שעות בלבד ועכשיו היא כבר מתמודדת עם סוגיות בביולוגיה ומתעתדת להתייחס לשאלות בקוסמולוגיה, כמו גם במדעי ההתנהגות. בצוות המחקר המוביל גם ד"ר הוד ליפסון הישראלי.
העניין עם גילוי חוקי התנועה הוא מה שגרם לי לאסוציאציית הענפים והניסור בה פתחתי (ניוטון, עץ, תפוח). לניוטון זה לקח שנים מאז התפוח המפורסם שנפל לו על הראש, אם בכלל אירע האירוע הנ"ל, אבל המכונה האמריקנית נזקקה לשעות ספורות בלבד. ובאשר לאותו "אדם", הוא עובד בקצב של אלף ניסויים ביום. לא רע, מוכרחים להודות, וזה עוד בלי הפסקת צהריים.
שתי ההמצאות כבר הוכתרו כ"נקודות מפנה בעיסוק המדעי". על אאורקה אמרו שהיא תהיה מסוגלת לגלות כוחות טבע חדשים, לא פחות. "אדם" כבר הוכתר כמי שישחרר את המדענים מהעיסוקים הפחות חשובים, אך כאלה שגוזלים הרבה זמן, וייתן להם את האפשרות להתרכז בניסויים מורכבים ביותר - שזו כבר הגדרה קצת יותר הגיונית, מוכרחים להודות.
אני עלוב, אני אלוף
זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מביאים כאן את ההתפתחויות האחרונות בתחומי הרובוטיקה והבינה המלאכותית. מהמצאה להמצאה ניתן לראות את תחומי האחריות של המכונות הולכים ומתרחבים על חשבון בני האדם. עד עכשיו, היו אלה בדרך-כלל בני האדם שעסקו בעבודות קצת יותר פיזיות (הסבל הוחלף במנוף, את מקומו של הרץ מילא הפקס), או בכאלה שלא דורשות מאמץ אינטלקטואלי חריף מדי (חישובים פשוטים, שירות לקוחות ברמה נמוכה או ניקיון). זו אחת הפעמים הראשונות שמכונות מיוצרות כדי למלא את מקומם של האליטות האמיתיות, המדענים שלנו, אלה העומדים בחזית.
עד עכשיו היה נוח להאמין, גם למדענים עצמם, שטכנולוגיות חדשות ימלאו את מקומם של טכנאי המעבדה, אבל מתברר שגם אליהם זה הגיע. גם אותם אפשר להחליף. ז'תומרת אי-אפשר, בטח לא עכשיו, אבל אולי עוד כמה שנים, מי יודע.
אולי עוד כמה שנים גם נבין מה היה גובה הענף ומה היתה נקודת הניסור, ומה כל-כך דחוף לאנשים להמציא מכונות שיחליפו אותם. מאיפה היא באה, הנטייה הזו: האם היא ביטוי לרגשי נחיתות (אני כזה עלוב, מכונה יכולה להחליף אותי), או אולי דווקא לרגשות עליונות (אני כזה אלוף, שאני מנסה ליצור מכונה שתחליף אותי, אבל אין לה סיכוי). אולי כל התשובות נכונות. אולי בשביל לענות על השאלה הזו צריך מכונה.
