בוקר אחד, בעודי מנמנם מול כל הספאם שקיבלתי במשך הלילה, ניגשה אלי ק', זוגתי שתחיה, נישקה אותי על קדקדי וביקשה מאה דולר.
"מה?" אמרתי. "למה?"
"אני צריכה לשלוח למישהו".
"למה דולרים?"
"כי," אמרה ק' במאור פנים, "זה מישהו בזימבבואה".
בזמן שתיקת התהיה שלי, שבמהלכה שאלתי את עצמי האם יתכן שאני עדיין ישן ושזה חלום מטופש במיוחד, היא הלכה והביאה את המחשב הנייד שלה, והציגה בפני את הודעת הדוא"ל הבאה:
אדון/גברת נכבדים, שמי ריצ'רד אורו-אורו, אני בנו של מנהל הבנק הלאומי של זימבבואה, שנפטר בספטמבר שעבר... אבי היקר החזיק חמש מאות ושמונים מיליון דולר בחשבונו הפרטי... בתמורה לעזרתכם אוכל לשלם עשרים אחוז מהסכום הנ"ל... וכו' וכו' וכו'.
"ולכן אני צריכה לשלוח מאה דולר לריצ'רד," אמרה ק'. "דמי ביול ומכס".
"אלוהים אדירים, זו הרמאות הכי נפוצה באינטרנט!" שיקרתי. כולם יודעים שהרמאות הכי נפוצה באינטרנט היא מיקרוסופט.
"זה מה שאתה חושב. מאה דולר".
"תקשיבי," אמרתי, "אני עובד בהיי-טק כבר שלוש-עשרה שנה, ואני יודע איך נראית תרמית רשת!"
"תקשיב," אמרה ק', "אני חברה שלך כבר שש שנים, ואני יודעת שאתה עושה מה שאומרים לך!"
"אין סיכוי," אמרתי.
"אתה אחלה," אמרה ק' כשחזרתי הביתה בערבו של אותו יום, ולקחה את מאת הדולרים שהבאתי לה במיוחד מהבנק, שם נתן בי מנהל הסניף מבטים מוזרים. "אתה רואה איך, כשאתה רוצה, הכל מסתדר?"
רטנתי תשובה כלשהי מתחת לשפמי, אבל, ליתר בטחון, לא חזק מדי.
"ניר," אמרה ק' כמה בקרים לאחר מכן, "זוכר שנתת לי מאה דולר?"
"לצערי," אמרתי.
"אז זה עבד," אמרה ק'.
"עבד?"
"כן," אמרה ק'. "הכסף הגיע אל ריצ'רד בזימבבואה".
"אה," אמרתי.
"ועכשיו," אמרה ק', "אני צריכה לשלוח לו עוד אלף חמש מאות דולר".
"תראי," אמרתי לאחר שהרמתי את עצמי מהרצפה, "כשנתתי לך את הכסף בפעם הקודמת, אמרתי לעצמי 'מילא, שיהיה, בשביל הבדיחה'. אבל אלף חמש מאות דולר? תקראי מה כתוב בהודעה שקיבלת. זו רמאות!"
"אני מאמינה לריצ'רד. הוא איש טוב. אני רוצה לעזור לו. אני יודעת שהוא במצוקה".
"הוא במצוקה? אני במצוקה! מאיפה אני אביא אלף חמש מאות דולר?"
באותו יום שברתי תכנית חסכון. מנהל הסניף הביט בי בזעף.
בשבוע שלאחר מכן, לאחר פרק זמן לא מוגדר של זעקות שבר וקולות נהי וילל, מחאות, תחנונים, חנופה ושאר צלילים שלא הוסיפו בריאות ליחסים בינינו לבין השכנים, ואשר הסתיים בכך שק' הרימה אותי מהרצפה ושלחה אותי לבנק, שלחנו עוד שלושת אלפים ומאתיים דולר לזימבבואה בדואר אויר. מנהל הסניף כעס מאד.
"זהו," אמרתי לק'. "נגמר לי הכסף. אין יותר".
"זה בסדר," אמרה ק'.
"מה בסדר?" אמרתי. "יש לנו הוצאות, יש לנו חשבונות לשלם, מנהל הסניף לא מוכן לדבר איתי וכל הכסף שלנו בזימבבואה!"
"זה מזכיר לי," אמרה ק', "שקיבלתי דואר משם".
"כמה עכשיו? עשרת אלפים דולר? מאה אלף דולר? מיליון דולר?"
"מאה מיליון," אמרה ק'.
"טוב, די," אמרתי. "זה לא מצחיק אותי. אני לא יודע מה את או הריצ'רד הזה רוצים, אבל..".
"לא, לא," אמרה ק'. "לא הבנת".
הפקדתי את מאת מיליוני הדולרים שקיבלנו מזימבבואה בחשבון העו"ש שלי. מנהל הסניף הוא ידידי הטוב ביותר. ק' ואני עוברים לאחוזה שתקום על חורבות הדיזנגוף סנטר. אני לא מתערב יותר בעסקים שלה. נדמה לי שכיום היא מתכתבת עם מישהו בניגריה.
