כאשר ברק אובמה הציע את עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית ביום קר של חודש פברואר 2007, זו הייתה ירייה באפלה. כעבור שנה וחצי, בגיל 45 הוא היה לכוכב המפלגה הדמוקרטית שיכול לעשות הלילה היסטוריה כנשיא השחור הראשון של ארצות הברית.
בתחילת 2007 הוא רשם שנתיים בסנאט האמריקני, ושום ניסיון פוליטי מעבר למפלגה במדינה שלו. הסיכויים היו נגדו. האישה שהייתה הגברת הראשונה של ארצות הברית - הילארי קלינטון, עם שש שנים בסנאט ותמיכה של ראשי מוסדות המפלגה הדמוקרטית בוושינגטון, הייתה המועמדת המובילה להיות ראש המפלגה בבחירות לנשיאות. וכמובן - לארצות הברית מעולם לא היה נשיא שחור.
אבל מסע בחירות מעולה, מערכת גיוס כספים מצליחה, המון כריזמה ולא מעט מזל מציבים את ברק אובמה בעמדה מצוינת לנצח את מועמד המפלגה הרפובליקנית ג'ון מקיין ולהיות הנשיא הבא של ארצות הברית. עם שלווה פנימית, קול בריטון מושך תשומת לב ומרגיע, מסרים שמתרכזים בתקווה, איחוד וכמובן - שינוי, הדהים אובמה את יריביו, שאולי לא העריכו נכון את הסנטור מאילינוי.
"הוא איש קשוח ותחרותי, אבל הוא גם אדם חם ומתחשב, שני קווי אופי שבדרך כלל לא הולכים יחדיו בפוליטיקה", אמר דיוויד אקסלרוד, אחד מהאסטרטגים של אובמה. המועמד הדמוקרטי זכה לתמיכה של דמויות כמו מגישת תכנית הטלוויזיה ומשפיעת דעת הקהל אופרה ווינפרי, ראש קרן המטבע האמריקני פאול ווקר, קרוליין קנדי - בתו של נשיא ארה"ב שנרצח ג'ון פ' קנדי, ולאחרונה גם קולין פאוול - שכיהן כשר החוץ של ממשל הנשיא בוש.
אנליסטים פוליטיים מוצאים קווי דמיון רבים בין מסע הבחירות של אובמה למסע הבחירות של הנשיא המכהן - ג'ורג' בוש. שני הנשיאים ניהלו מסע יעיל, ועמוס במסרים פשוטים וחדים. מסעות הבחירות של מקיין ושל הילארי קלינטון לעומתם, היו מסורבלים, ומלאי סכסוכים פנימיים בתוך הצוות שדלפו לתקשורת. גם קלינטון וגם מקיין לא הכינו את הכיסים למסע כה קשה, גם מקיין וגם קלינטון נקלעו לקשיים פיננסיים בעיצומו של המירוץ. שני יריביו של אובמה נאלצו להחליף בכירים בצוות שלהם לאורך המרוץ. באמצע אוקוטובר 2007 סקר של גאלופ הראה שלקלינטון יש יתרון של 30% מול אובמה, ואז היה נראה שאיש לא יוכל לגבור עליה.
התנגדותו הנחרצת למלחמה בעירק אפשרה לאובמה לצמצם את ההפרש ולהדביק את הפער עד קלינטון, שהצביעה בעד הפלישה למדינה ב-2003, כמו מרבית חברי מפלגתה. התנגדותו של אובמה למלחמה הובילה מאות אלפי צעירים ומשכילים לעצרות הבחירות שלו, אבל הוא עדיין לא הצליח לשכנע את בעלי זכות ההצבעה המבוגרים יותר או את מעמד הפועלים האמריקני.
אחרי שניצח בבחירות המקדימות באייווה, אובמה נראה כמועמד המוביל לראשות המפלגה הדמוקרטית, אבל ניצחון של קלינטון בניו המפשייר החזיר אותה למרוץ, מרוץ למרחקים ארוכים מאוד. במשך שישה חודשים המשיכו שני המועמדים במסע הבחירות הפנימי של המפלגה הדמוקרטית, הם עברו ממדינה למדינה, והסוף ידוע.
במהלך המרוץ הזה התמודד אובמה עם האשמות בנוגע לקשריו עם הכומר ג'רמיה רייט שהשמיע דרשות גזעניות אנטי אמריקניות. אחרי שרייט - מנהיג רוחני הזוי, המשיך בהתבטאויותיו השנויות במחלוקת - אובמה התנער מהאיש. עוד סערה שאובמה שרד היא התבטאות אומללה שלו במהלך נאום לגיוס כספים, שם אמר שהבוחרים מהעיירות הקטנות נוטים לרובים ולדת בגלל המרמור על מצבם הכלכלי.
כשמבקריו טענו שהוא מנותק מהחברה ורגיל לחיים של סטודנט מצטיין, תומכיו הפיצו תמונות ומידע על חייו, על ימי ילדותו עם אם חד הורית, סבא וסבתא שחסכו כל סנט כדי לשלוח אותו לבתי הספר הטובים ביותר.
אנשי המפלגה הרפובליקנית כינו את אובמה "סלבריטי", אחרי שהצליח למלא אצטדיונים כמו בריטני ספירס או פריס הילטון. אבל כשהמפלגה הרפובליקנית שיגרה את שרה פיילין לקמפיין כסגניתו של מקיין והפכה אותה בעצמה ל"סלבריטי", הסקרים הראו לפתע על נטייה לטובתו של מקיין.
אז הגיע תורו של המזל להאיר את פניו לאובמה. זה אולי ההקשר היחיד בו אפשר לתאר את המשבר הכלכלי כיתרון: המצביע האמריקני רואה במקיין כממשיך דרכו הכלכלית של הנשיא המכהן בוש. רוב הציבור האמריקני לא מרוצה מהמקום אליו בוש לקח את המדיניות הכלכלית של המדינה, והאשמה למשבר הנוכחי מונחת לפתחו. השיח הכלכלי מעניק באופן מסורתי יתרון למועמד הדמוקרטי, ועכשיו היתרון הזה בולט יותר מתמיד. האם זה יספיק לאובמה כדי להיכנס לבית הלבן? את זה כנראה שנדע כבר הלילה.