בחודש אחד הפכה מריופול מעיר מרכזית של תעשייה, כלכלה, נמל וחיים שוקקים, לעיי חורבות. כ-90% מהעיר האוקראינית נמחקו כליל כתוצאה מההפגזות הרוסיות, וסביר ששנים רבות יעברו עד שהנזק יתוקן. ובין חורבות העיר יש גם בני אדם. המצב ההומניטרי במריופול מזוויע - אין מזון, מים, חשמל ורשת סלולר, ולכן יש רבים שנמלטו מביתם ולא יודעים מה עלה בגורלם של היקרים להם מכול. "אני לא יודעת איפה המשפחה שלי. מריופול הייתה הבית שלי, אבל עכשיו אין לי בית", מספרת בדמעות סשה בת ה-19 שנמלטה מהעיר.
נדיה בת ה-79 כבר חשבה שהיא ראתה הכל - אבל אז הגיעה הפלישה. "גרתי במריופול הרבה שנים. היה לי בעל, היו לי ילדים, הכול היה טוב. ועכשיו אין לנו בית, ההריסות נוראיות. הנשמה כואבת, הכול כואב", היא משתפת.
אנה, עורכת דין בת 33, הספיקה לאסוף בזריזות את בנה ולדימיר ולהימלט מהעיר ההרוסה. היא מספרת על הגעגוע והדאגה העצומים לאמה שנשארה מאחור: "אני לא יודעת איפה אימא שלי. הבית של אימא שלי נפגע, והיא הייתה במרתף. אני כל רגע חושבת עליה אבל לא יכולה להוציא אותה משם. מה שקורה במריופול זה פשוט גיהינום. הכול נהרס. אני מתגעגעת לעיר שלי - זה הבית שלי, החיים שלי שם. מריופול בוכה, היא כבר איננה".
ובארץ יש כאלו שלא יושבים על הגדר. אנשי עמותת "לב אחד" הישראלית סייעו לקלוט את המשפחות ממריופול. בתחנת הרכבת מחכים לא מעט נערים ונערות שהתפצלו ממשפחתם וברחו מהעיר לבדם.
"אני מרגישה ריקה, אין לי כלום. הבית שלי נהרס, העיר שלי נהרסה, הכל נהרס", מספרת סשה בת ה-19 בכאב. "הדברים שעלי זה כל מה שיש לי. אני יודעת שהמשפחה שלי עזבה את מריופול, אבל אני לא יודעת לאן. הרחוב שלי הופצץ, ראיתי אנשים מתים". וכעת סשה, יחד עם יתר פליטי מריופול, תנסה עם משאביה המועטים לאתר את משפחתה, לאסוף את השברים ולהתחיל את הכל מחדש.