"אני בת לאימא אוקראינית ולאבא רוסי, יש לי משפחה גם באוקראינה וגם ברוסיה וכמובן שזה קורע לי את הלב ואני מרגישה את זה פיזית בגוף". הווידוי של הזמרת והשחקנית דיאנה גולבי מייצג לא רק את מסלול חייה, אלא גם את סיפורם של ישראלים רבים - אלו ששורשיהם נטועים בשתי המדינות שנמצאות כרגע במלחמה, שתי מדינות שפעם היו אחת.
המלחמה באירופה - תמונת מצב מתעדכנת | המתחם המיוחד
בין מיליוני העיניים בישראל שנישאות לעבר אזורי הקרבות, יש רבים שעבורם זו מלחמה פנימית - וחלקם רק עכשיו זוכים להבנה כשהם מתעקשים: "אני אוקראיני, לא רוסי". פיטר פלצ'יק למשל, מדליסט הזהב מהאולימפיאדה האחרונה, נולד בחצי האי קרים - שטח שהיה אז בשליטת אוקראינה וב-2014 סופח לרוסיה. הוא עלה לארץ בתור תינוק, וכיום הוא מתפאר בחברים ג'ודאים גם מרוסיה וגם מאוקראינה. לאחרונה אף יצר קשר עם יריביו מנבחרת אוקראינה ועל אחד מהם הוא מספר: "אני מקווה מאד שזו לא תהיה שיחתנו האחרונה".
ישראלים אחרים, גם הם עולים לשעבר, מגלים שכעת הם צריכים "לבחור צד", ולפעמים זה דווקא קל מהצפוי: אושיית הרשת יבגני זרובינסקי עלה מאוקראינה, אך האזרחות האוקראינית נשללה ממנו ("לא אפשרו אזרחות כפולה"), וכיום הוא מצהיר בפה מלא: "תמיד אהיה בעד ממשל דמוקרטי יותר מאשר דיקטטורי, מבחינתי פוטין הוא פסיכופת". זהו הסיפור שלהם - ובמידה רבה גם של ישראל כולה, שרבים בה רק עכשיו לומדים להפריד בין שתי המדינות.
"התקשרתי לחבריי בנבחרת האוקראינית"
מהרגע שפרצה המלחמה, הג'ודאי פיטר פלצ'יק (30) מנהל שיחות שהוא לא דמיין: "רציתי לוודא ששלומם של כל חברי הנבחרת האוקראינית בסדר, שמצבם תקין ושכולם בריאים. אחד היריבים שלי במשקל (שם משפחתו שמור לבקשתו), שהיו לנו מספר קרבות בעבר ותמיד סיימנו בכבוד רב, אמר לי בשיחת טלפון שקיימנו אמש שהוא ומשפחתו יושבים במקלטים שעות שלמות ימים על ימים" - ופלצ'יק מוסיף: "אנחנו קצת יותר מתורגלים, כן?"
העמית האוקראיני ציין בשיחה עם פלצ'יק את העובדה שאצלם אין כיפת ברזל: "הטילים שנשמעים ברחבי העיר הם חזקים ומחרידים את האוזניים ואין משהו שישמור עליהם והם נורא מפחדים על חייהם. אישתו ברחה להוריה בעיר רחוקה והוא נשאר להגן עם נשק שהשיג. הוא לא מתאמן כמוני בשוטף, אלא מגן על ביתו וחרד לשלומם של הקרובים לו ביותר. אני מקווה מאד שזו לא תהיה שיחתנו האחרונה ושהוא וחבריי הספורטאים יחזרו במהרה להתאמן ולהילחם על המזרן ולא בשדה הקרב".
פלצ'יק מסביר כי מדובר במלחמה "לא רגילה - אני מרגיש שכולנו מכירים אנשים שם גם בצד הרוסי וגם בצד האוקראיני. אני מכיר לא מעט מחבריי בנבחרות המקבילות. גם אם אנחנו יריבים על המזרן, בסופו של יום אנחנו חולקים את אותם ערכים ונותנים המון כבוד אחד לשני. זה בעיניי מהות הספורט".
על הסנקציות שננקטו נגד רוסיה אמר: "במשך המון שנים ראינו את הספורט נמנע מלנקוט עמדה. גם אני תמיד הרגשתי שהתפקיד של הספורט הוא לבנות גשר בין העמים ולחבר בין האנשים. הרי בסוף כל קרב אנחנו קדים קידה עמוקה, לוחצים ידיים נותנים חיבוק ומחליפים כמה מילים. הפעם זה שונה. הספורט בחר צד".
"הוועד האולימפי העולמי וכנגזרת שלו המון מאגודות הספורט החליטו לבטל את תחרויות הספורט ברוסיה בחודשים הקרובים", ממשיך פלצ'יק ומספר. "נשיא רוסיה הודח מתפקיד של כבוד באיגוד הג'ודו וגם פיפ"א ביטלה את המשחקים שהיו אמורים להתקיים ברוסיה. דגל רוסיה וההמנון לא ינוגן ויש עוד סנקציות, שכמותן אני לא זוכר שהוטלו על מדינה בעשרות השנים האחרונות".
"אחד היריבים שלי, שהיו לנו מספר קרבות בעבר ותמיד סיימנו בכבוד רב, אמר לי בשיחת טלפון שהוא ומשפחתו יושבים במקלטים ימים על ימים"
פיטר פלצ'יק
פלצ'יק ביקש להעביר מסר לחבריו למקצוע: "ליבי עם כל אזרחי אוקראינה, חברי נבחרת הג'ודו, החברים הקרובים שלי והמשפחה שנמצאים במציאות שנכפתה עליהם ביום בהיר אחד. תשמרו על עצמכם, אני איתכם".
"נטרף לי המוח מהמראות והחדשות"
הזמרת דיאנה גולבי בת ה-30 עלתה מרוסיה בגיל 5. "אני מאוד שמחה לראות את ההתעוררות בצד הרוסי ונשבר לי הלב שהם הולכים לחטוף את כמות הסנקציות שבריון אחד אחראי להן", היא מספרת. "יש שם אנשים שגם הולכים לסבול בצד השני בצורה כזו או אחרת. אני מקווה שכל זה ייגמר בקרוב מאוד. מאוד מקווה. כמו לכולם גם לי המוח נטרף מהמראות ומהחדשות ולא שמעתי רוסית כל כך הרבה זמן בכמות כזאת".
בימים האחרונים היא מספרת על התרגשות מההפגנות והמחאות בישראל: "כמות כזאת של אנשים לא נראתה הרבה מאוד זמן. וזה מספר על איזשהו קשר מאוד קרוב שיש כאן בארץ ליוצאי ברית המועצות, בין אם זה רוסים, מולדובנים, בלארוסים, אוקראינים וכולם". גם במוסקווה היא הופתעה לראות מספר גדול של מפגינים נגד המלחמה: "הם מבינים שפוטין לא מייצג אותם, לפחות את רובם, את מי שיש לו אומץ לצאת נגד המשטר ולהפגין. זה חבר'ה צעירים שנולדו למשטר הזה, הם לא מסכימים איתו, הם אומנם לא מצליחים לשנות אותו, הם רוצים לחיות במדינה חופשית ומקבלת ואוקראינה מסמלת את זה מבחינתם גם".
אך לא רק תקווה ושמחה מלווים אותה: "יש פחד ממשי, אני יודעת שזה קורה שם אבל לפני כמה ימים אני בעצמי ממש פחדתי לצאת החוצה, אני לא יודעת להסביר את זה. אין לי דרך יותר מדויקת לתאר את זה. ממש הרגשתי שאני מפחדת מעצם ההזדהות. זה מצב מדאיג ומחריד ואני מקבלת המון תמונות ותיעודים שלא מקבלים בחדשות, תיעודים מתוך אוקראינה ומתוך רוסיה ממשפחה וחברים ויש שם כאוס מאוד גדול. ולפני שהמצב הזה יסלים מישהו צריך לקחת אחריות ובמקרה הזה לוקח לבריון את המקל מהיד".
לדבריה, היום בניגוד לעבר כשמישהו אומר 'אני לא רוסי אני אוקראיני', זה כבר לא כל כך מצחיק. "אותי באופן אישי זה אף פעם לא הצחיק, אבל היום ספציפית זה מחדד הרבה יותר".
"כל הבדיחות על הרוסים והאוקראינים שמו דגש מאוד חזק על כך שמדובר בתרבויות שונות, בשפה שונה, באנשים שונים", היא מסבירה, "ואני חושבת שזה חשוב, כי אומנם עלינו לכאן כיוצאי ברית המועצות, אבל אנחנו אנשים שונים עם תרבויות שונות, וקטלוג הוא אף פעם לא מגניב. אני חושבת שכל מי שעלה לארץ מבין את זה ולא היה רוצה להיות מקוטלג כמשהו כללי. הוא מה שהוא וזה מה שמייחד אותו".
"אני מאוד שמחה לראות את ההתעוררות בצד הרוסי ונשבר לי הלב שהם הולכים לחטוף את כמות הסנקציות שבריון אחד אחראי להן"
דיאנה גולבי
היא מברכת על השינוי בשיח: "אני מאוד שמחה שיש כאן עלייה שלמה ותרבות שלמה שקיימת כאן בארץ שעכשיו המון אנשים נחשפים אליה הרבה יותר לעומק. הגזענות כלפי רוסים ואוקראינים תמיד הייתה קיימת בארץ, אבל המון ישראלים מביעים סולידריות עם כל מה שקורה בגלל שאנחנו מדינה שיודעת מה זה מלחמה ומה זה הפגזות ומה זה מצב חירום ומה זה ריצה למקלטים. הלב שלנו נפתח אוטומטית וזה בשלב הזה אפילו לא משנה לנו מי המדינה, אני מאוד מרגישה את זה ברחוב מבחינת ישראלים צברים שמאוד מתחברים למה שקורה ומבינים וחוקרים ונגעלים מהמעשים של פוטין".
עם זאת היא מבקשת למתן את התגובות, בעיקר ברשת: "אני חושבת שאנשים צריכים להיזהר מלהגיד שהרוסים הם נאצים, ולקטלג את כל העם הרוסי כמשהו אנטישמי ונורא. אנחנו לא מדברים על עם שלם, אנחנו מדברים על שליט ואיש מאוד מסוכן שעל דעת עצמו הולך ופותח במבצע מטורף ומאיים על כל העולם. אנחנו תמיד רוצים למצוא את הרשע בסיפור ולהאשים אותו. ואני חושבת שהרשע בסיפור הזה הוא פוטין". מילות הסיכום שלה חד משמעיות: "סלאבה אוקראינה - תהילה לאוקראינה, שתקום על הרגליים, תתפתח ותתחזק והקשר בין רוסיה לאוקראינה יתחזק".
"בארץ יש יותר אוקראינים מרוסים, אבל משום מה כאן כולם רוסים"
יבגני זרובינסקי (36), אושיית רשת עם מאות אלפי עוקבים בכל הפלטפורמות, נולד בקייב ועלה לארץ עוד לפני פירוק ברית המועצות. לדבריו, "המלחמה גרמה לזה שהישראלים הבינו שיש הבדל בין רוסים לאוקראינים ושבתכל'ס אלו מדינות שונות. באחוזים אגב יש יותר אוקראינים בישראל, אך משום מה כאן בארץ לא משנה מהיכן הגעת, בין אם זה רוסיה, אוקראינה או מולדובה - כולם רוסים. מצד שני בזמן ברית המועצות רוב התושבים דיברו ברוסית, גם אצלנו בבית דיברו ברוסית, אני לא יודע מילה אחת באוקראינית ונולדתי בקייב הבירה".
בהתייחסות למלחמה, הוא לא חוסך מילים: "מבחינתי פוטין הוא דיקטטור פסיכופת בן זמננו ופשוט ביזיון שכל העולם פשוט צופה מהצד ולא מזיז עפעף ועל זה פוטין הסתמך, אם היה חושב שהעולם היה מתערב צבאית, לא חושב שהיה נכנס לסיטואציה הזו. אני מרחם גם על העם הרוסי - שוטפים להם את המוח עם תקשורת בשליטת הממשל ואם אתה רק מרים שלט נגד התקיפה באוקראינה אתה נעצר".
"כבר לפני שנים היו צריכים לפעול נגד פוטין, לפחות באמצעות סנקציות", ממשיך זרובינסקי. "בשנת 2007 פעיל אופוזיציה במדינה ואלוף העולם בשחמט לשעבר, גרי קספרוב, רצה להתמודד בבחירות מול פוטין וזה הגיע למצב שאף אולם במוסקבה לא הסכים להשכיר לו את האולם כדי לערוך כנס בחירות - עד שלבסוף הוא נאלץ לצאת מהמדינה ולהערכתי לא חזר אליה עד היום. אם זו לא דיקטטורה אז מה כן?".
"אני מרחם גם על העם הרוסי - שוטפים להם את המוח עם תקשורת בשליטת הממשל ואם אתה רק מרים שלט נגד התקיפה באוקראינה אתה נעצר"
יבגני זרובינסקי
"אנחנו לא סובלים פה, אבל יש גילויי גזענות"
ניתן היה לחשוב שגילויי גזענות שמורים רק לרחוב, אך מתברר שהם נפוצים גם בבית המחוקקים הישראלי. "אני חווה סטיגמות כל הזמן, בוודאי. גם בכנסת", מודה ח"כ ולדימיר בליאק (48) מיש עתיד. "אני 13 חודשים נמצא בכנסת ופעם ליצמן שאל אותי מהדוכן אם אני יודע עברית, למרות שאני יודע עברית מצוין, ויש את המקרה שח"כ משה אבוטבול מש"ס קרא לי 'וודקה וודקה' מהמליאה כאשר נאמתי".
"אני די מחליק את זה כי אני לא לוקח את זה באופן אישי", הוא מסביר, "יש פה משחק פוליטי ואנשים אומרים כל מיני דברים, במיוחד למצלמה. אבל זה עצוב שעדיין אחרי 23 שנה בישראל אני נואם מהדוכן כח"כ וח"כ אחר חושב שזה נכון לצעוק לכיווני 'וודקה וודקה'. אתה יודע, בוא נגיד שזה לא ראוי וזה לא אמור להיות וזה חבל. אנחנו חווים פה גילויי גזענות, הם יחסית בודדים, אני לא יכול להגיד שאנחנו סובלים פה. בסוף אני מתחילת דרכי בישראל בחרתי לא להיעלב, אבל מעבר לפן האישי שלי אני מייצג פה ציבור גדול ואני משתדל לא לתת לאף אחד לפגוע בו".
בליאק נולד ב-1973 בברית המועצות, "כלומר כשרוסיה ואוקראינה היו מדינה אחת. הייתי גם חלק מנבחרת ברית המועצות בריצה והתחריתי גם ברוסיה וגם באוקראינה, הכול בעצם היה מעורבב. אני נולדתי ברוסיה בסיביר בצד הרוסי, אבל הייתי גם לא מעט באוקראינה. אני מכיר את האנשים. ואני זוכר שכשברית המועצות התפרקה הייתי בן 18, אז דיברו באופן תיאורטי על אפשרות העימות הצבאי בין רוסיה לאוקראינה וזה היה נשמע הזוי, אף אחד לא לקח ברצינות את האפשרות הזאת".
הוא עלה לארץ ב-1998, וכעת - אחרי כמעט 24 שנים - הוא מתחיל לזהות שינוי: "יש בדיחה שפתאום התחילו להבדיל עכשיו בין רוסים לאוקראינים, פתאום יש הבדלה כזאת מאוד ברורה. עד עכשיו כולנו היינו רוסים. גם אלה שעלו מרוסיה וגם אלה שעלו מאוקראינה, קזחסטן או מולדובה. עכשיו כנראה זה כבר לא יקרה אחרי האירועים האלה".
"אני 13 חודשים נמצא בכנסת ופעם ליצמן שאל אותי מהדוכן אם אני יודע עברית למרות שאני יודע עברית מצוין. ויש את המקרה שח"כ קרא לי 'וודקה וודקה' מהמליאה כאשר נאמתי"
ח"כ ולדימיר בליאק
"אני מרגיש ישראלי לגמרי", הוא אומר על תפיסת הזהות שלו. "הייתי בן 18 כשברית המועצות התפרקה, אז אין לי את המרכיב הלאומני. אני לא חש שייכות לא לרוסיה ולא לאוקראינה. כרגע מה שאני בעיקר מרגיש זה מועקה, אני נמצא בסוג של עצב כזה שהרבה מאוד שנים לא חשתי כמוהו".
"אין ספק שהישראלים מתעניינים עכשיו יותר בסיפור העלייה שלנו, במנטליות שלנו וכיצד בעצם האזור הזה הגיע למצב הזה", הוא מספר ומוסיף כי התפקיד הפרלמנטרי שלו כיו"ר קבוצת הידידות של ישראל ורוסיה שם אותו ב"פוזיציה מורכבת".
"אני מנסה להיות מאוד מאוד זהיר בהתבטאויות שלי", הוא מסביר. "אני חושב שהמשימה העיקרית שלנו זה עכשיו לדאוג לביטחונם של האזרחים שלנו גם באוקראינה וגם ברוסיה, בתקווה שזה ייגמר כמה שיותר מהר, ובתקווה שזה לא יפגע במקרם החברתי כאן בין עולים שעלו מרוסיה לעולים שעלו מאוקראינה".
"כאחד שנולד וגדל באוקראינה הלב שלי כמובן נקרע לגזרים"
גם ח"כ אלכס קושניר (43) מישראל ביתנו, יו"ר ועדת הכספים, חווה דברים דומים - גם במשכן: "אני חווה סטיגמות בגלל המוצא שלי לעיתים די קרובות. חברי כנסת מבימת הכנסת מתבטאים בכל מיני סטיגמות גזעניות מאוד. חלקם, לא כולם כמובן, אבל זה קיים. אני לא מתרגש מזה, אני גדלתי פה, הייתי קצין קרבי בצה"ל, אף אחד לא יכול להרגיש יותר ישראלי ממני. לכן אני באמת חושב שזה סוג של שיחי גזענות שעדיין קיימים והסטיגמות שעדיין קיימות אצל חלק מהאנשים".
בניגוד לבליאק, הוא מרגיש הזדהות מסוימת עם אחד הצדדים במלחמה: "כאחד שנולד וגדל באוקראינה הלב שלי כמובן נקרע לגזרים כי אני רואה את ההרס שקורה שם, במקומות שאני מכיר, ויש לי שם הרבה מאוד חברים. אתה מרגיש שהמלחמה היא ממש קרובה אליך".
"מעבר לזה, כמובן שהמצב ההומניטרי שם הולך ומדרדר", הוא מתריע, "וזה כמובן משפיע על כלל התושבים של אוקראינה ויש שם כ-200 אלף יהודים. תפקידנו כמדינה זה לדאוג לכך שהם יגיעו לפה מהר ככל האפשר. קיימתי השבוע דיון חירום בנושא, מאוד שמחתי לשמוע שזה נמצא בקונצנזוס. יש אמירה מפורשת של שר האוצר שאומר שכסף לא יהווה חסר להבאת העולים מאוקראינה".
בניסיון לאפיין מה השתנה בימים האחרונים בשיח ובתפיסה הציבורית, הוא אומר: "אין ספק שיש עכשיו התעניינות הרבה יותר גדולה באזור הזה של מזרח אירופה, אוקראינה ורוסיה. אם פעם לכולנו קראו רוסים, נראה לי שהיום אנשים יידעו לעשות את ההבדל. שואלים אותי בכל מקום מה אני חושב על המצב ולפני זה, כמובן, שואלים אותי אם אני מרוסיה או מאוקראינה. לא נותנים אופציות אחרות - זה או רוסיה או אוקראינה".
"חלק מחברי כנסת מתבטאים בכל מיני סטיגמות גזעניות מאוד. אני לא מתרגש מזה, גדלתי פה, הייתי קצין קרבי בצה"ל, אף אחד לא יכול להרגיש יותר ישראלי ממני"
ח"כ אלכס קושניר
"מבחינתי", הוא מסכם, "אני לא חושב שזה כזה דרמטי אם יחשבו שאני אוקראיני או רוסי. אין לזה כל כך הרבה משמעות בעיניי. אני מצפה שיחשבו שאני ישראלי".
"אני ישראלית, שתי המדינות הללו זרות לי"
ח"כ אלינה ברדץ' יאלוב, גם היא מישראל ביתנו, נולדה במוסקווה ועלתה ארצה בגיל 13, בשנת 1995. "מאז חזרתי לרוסיה מספר פעמים לביקורים קצרים והייתה באוקראינה פעם אחת. "שתי המדינות הללו זרות לי, כי חלמתי על העלייה מאז שגיליתי שאני יהודייה בגיל 9", היא מצהירה.
"הדבר החשוב ביותר כרגע", היא אומרת על המצב המלחמתי, "הוא לקוות לרגיעה בהקדם האפשרי ולפתרון דיפלומטי שיסיים את המלחמה. שמעתי באחד מערוצי הרדיו שכתבים דיברו וסיפרו שעד לפני שבוע-שבועיים אף אחד לא ידע איפה העיירות במזרח אירופה נמצאות. כמובן שהרחוב הישראלי יותר מכיר עכשיו ויותר בקיא".
על זהותה האישית היא אומרת בצחוק: "אני מודה שלא שואלים אותי ברחוב מאיזו מדינה אני, אולי זה קשור לזה שלא עוצרים אותי ברחוב. בעיקר העיתונאים שואלים אותי מאיפה אני, עד היום זו לא הייתה שאלה ששאלו. אני הרבה יותר מחוברת לישראל מאשר למדינות זרות ובעיקר אני מודאגת מאוד מהאוכלוסייה האזרחית באוקראינה, גם מקרובי משפחה שלי ושל בעלי. קשה לי עם המחשבות שיש לי שם מכרים וחברים, והאמת היא שגם בצד הרוסי יש קורבנות".
"ברמה האישית, כתושבת הדרום, קשה לי מאוד לשמוע על האזעקות בערי אוקראינה", היא מוסיפה, "לראות את התמונות של ילדים תופסים מחסה מירי הטילים, נשים שנאלצות לעזוב לבד את אוקראינה ואני מקווה שהמנהיגים ישכילו להגיע להסכמות ולעצור את הלחימה".
גם היא מוצאת עידוד ברצון לעזור: "שמחתי לשמוע על הציוד ההומניטרי שנשלח אל אוקראינה על ידי המדינה ואני מכירה כמה יוזמות פרטיות של אזרחים ישראלים שמעבירים תרומות, ציוד רפואי וביגוד לאוקראינים בדרכים שונות".
"אני מודה שלא שואלים אותי ברחוב מאיזו מדינה אני, אולי זה קשור לזה שלא עוצרים אותי ברחוב. בעיקר העיתונאים שואלים אותי מאיפה אני, עד היום זו לא הייתה שאלה ששאלו"
ח"כ אלינה ברדץ' יאלוב
"התעניינות כזאת באוקראינה ורוסיה אני לא זוכרת מאז היום שבו עליתי לארץ", היא מודה. "אני באמת לא נתקלתי בגילויי גזענות חריגים כאן בישראל, אבל בכל פעם שחזרתי למוסקווה היה מישהו שאמר לי שאני יהודונת, אני אפילו לא יודעת איך הוא גילה שאני יהודייה".
"זה לא האזרחים – זה השלטון הרוסי"
"אנחנו קרועים כי מצד אחד אני מאוקראינה, אבל אחי כרגע גר ברוסיה - אתה לא יודע באיזה צד לבחור", אומרת אלקס ריף, מנכ"לית עמותת המיליון שמקדמת את הזכויות והצרכים של דוברי הרוסית בישראל.
היא מכנה את המצב במילים חריפות: "אני מסתכלת על זה כעל מלחמת אחים. ברור שזה לא ככה, זו יריבות עמוקה בין שתי מדינות אחת תוקפנית ואחת פחות. אבל בארץ אנחנו מסתכלים על כל זה בהלם, כי מבחינתי זה אנשים שלחמו כתף אל כתף במלחמת העולם השנייה, זה הסבים והסבתות שלנו, כולנו באמת מאותו מקום - ברית המועצות. עכשיו זה פתאום מקבל משמעות מאוד שונה וטרגית".
"עכשיו קיבלתי הודעה מעיתונאי ששאל אם יש לי מישהו דובר אוקראינית להמליץ לו. אם היית אומר לי לפני חודש שאני אקבל כזו הודעה, הייתי שואלת אותך מאיזה עולם נפלת"
אלקס ריף, מנכ"לית עמותת המיליון
"זה קשה במיוחד כי אתה יודע שלא מדובר באזרחים הרוסים, אלא בשלטון הרוסי. אז אנחנו במצב מאוד קשה, מנסים לחשוב ולעזור. יש המון פעילות מאוד מרגשת בשטח, כמו אנשים שנוסעים לגבול לקבל את הפליטים, לתרום כסף, אריזות מזון ותרומות. ומצד שני, בעיניי אני עדה לתחילתו של משבר ישראלי כי אין לנו ועדת עלייה וקליטה בכנסת ואין אף גוף ממשלתי שמרכז את הנושא הזה. אנחנו מדברים על משהו כמו 200 אלף זכאי עלייה רק מאוקראינה, ויגיעו ממדינות שכנות וגם מרוסיה. לדעתי הולך להיות פה אסון משוגע בהקשר הזה. יש פה כאוס בעניין הזה".
על ההתעניינות התקשורתית היא אומרת: "עצם זה שפתאום התחילו לפנות אלינו זה מעיד על המצב, אנחנו בתקשורת מסביב לשעון. עכשיו קיבלתי הודעה מאחד העיתונאים ששאל אם יש לי מישהו דובר אוקראינית להמליץ לו. אם היית אומר לי לפני חודש שאני אקבל כזו הודעה, הייתי שואלת אותך מאיזה עולם נפלת, בקושי דוברי רוסית יש בתקשורת, אז פתאום מחפשים דובר אוקראינית - זה מרגש, אבל כמובן שעצוב שזה מגיע במצב של מלחמה".