מוניק וואן דר וורס קיבלה את מתנת חג המולד הגדולה ביותר שיכלה לחשוב עליה, לזנוח את כיסא הגלגלים ולהתחיל את השנה בצעד, לא כל כך משנה איזה. את הסיפור המדהים שלה ליוותה קריירת ספורט מרשימה. היא הייתה אלופת העולם בתחרות אשת הברזל לנכים שנערכה בהוואי, היא זכתה במקום הראשון. לפני שנתיים בבייג'ין היא דיוושה 40 קילומטרים וקיבלה את מדליית הכסף.
היא בנתה ציפיות והתאמנה לקראת אולימפיאדת הנכים בלונדון, עד שבאימון האחרון במיורקה, אחד מחבריה נתקל בה עם האופניים ופתאום, היא הרגישה משהו שלא הרגישה מאז שמכונית התנגשה בה כשהייתה בת 14, אחרי שנים - משהו ברגליים שלה התעורר.
"זו הייתה תקופה קשה מאוד, אחרי התאונה במיורקה הרגשתי זרמים ברגליים ולא הבנתי מה זה, פחדתי מאוד - לא ידעתי לאן זה יתפתח. לבסוף הגעתי לבית החולים, שם הזרמים הפכו לחמורים יותר ויותר. בתחילה הרגשתי שהמצב חמור יותר, שאני מאבדת תחושה לגמרי, אחרי חודשיים, הרגשתי עקצוצים, דגדוגים ברגל השמאלית - לא היה לי מושג לאן זה יתפתח". עכשיו, היא בת 26 והיא מתחילה ללמוד ללכת ומקווה גם ביום אחד לרוץ
"השינוי, פתאום לעמוד שוב, אחרי שהייתי בכיסא גלגלים, זו הרגשה שלא תיאמן. פתאום כל העולם נראה אחרת, הכל נמוך יותר, אני מרגישה גבוהה יותר. זה ממש נחמד ללכת ליד משהו ברחוב, להסתכל לבן אדם ישר בעיניים - זו הרגשה מדהימה".
מוניק שמחה אבל עצובה
עכשיו , התכניות לעתיד השתנו לחלוטין וחבריה לנבחרת שסייעו לה להגיע להישגים ספורטיבים ,עוזרים לה בימים המבלבלים האלה. אנדרה קאטס, ראש הנבחרת של ספורט הנכים וחבר קרוב אומר: "אסור אף פעם לוותר, תמיד תנצל את המירב האפשרויות שניצבות בפניך, תמיד כדאי להתרכז בדברים שאפשר לעשות ולא במה שאי אפשר. זה לא היה לה קל מפני שהיא נפרדת מספורט הנכים, כאן, אנחנו נתמוך בה שתעבור את השינוי בצורה הקלה ביותר".
"אנחנו לא רופאים, את החלק הרפואי אנחנו משאירים לבית החולים, אבל אנחנו ממשיכים לתמוך במוניק כחברה. זה לא קל לה, היא צריכה להיפרד מספורט הנכים, אנחנו תומכים בה בתקופה הזו, היא יכולה לעשות את השינוי בקלות האפשרית אבל זה לא קל - כן מוניק שמחה על השינוי, אבל סדר היום שלה - משתנה לחלוטין".
מוניק אומרת בגילוי לב, כי "בגלל שהתחלתי ללכת ובגלל שמצבי משתפר יותר ויותר, לא אשתתף באולימפיאדת הנכים, כל הקריירה שלי כספורטאית נכה, נעלמה פתאום, זה קשה מאוד - אני חייתי למען הספורט, התאמנתי 30 שעות בשבוע. השאיפה שלי לקחת חלק בלונדון 2012 - נעלמה, אני צריכה למצוא משהו שימלא את החלל הזה וזה קשה, זה הצד הקשה של הסיפור הזה".
עכשיו היא צועדת צעדים ראשונים במסע חדש, אחרי חלום חדש: "החלום שלי הוא יום אחד להיות מסוגלת לרוץ מרתון, זה יהיה מעולה אם יום אחד אזכה באיש הברזל, לא כאדם נכה, אבל זה מסוג השאיפות הגבוהות ביותר שיכולות להיות לו לאדם, אני לא יודע אם אצליח להשיג את זה. אבל אני משפרת את עצמי צעד אחרי צעד ולהפיק מעצמי את המרב - לא רק בספורט, גם בחיים החברתיים - אני רוצה להשיג משהו."