בכל חודש נערך במחנה המעבר בעיר גונדר טקס פרידה מקבוצה קטנה של עולים. הם ישאירו מאחור את המשפחה הקרובה ביותר לפרידה זמנית ואולי קבועה - סוגייה שאת הפתרון לה איש לא יודע בוודאות.
עבור אנשי הפלאשמורה מהווה העיר גונדר תחנה אחרונה בדרך לישראל. הם מתקבצים במחנה המעבר שבה מכל כפרי הסביבה ואז פשוט מחכים.
את המשפחה של אספה, נער בן 15, פגשנו יום קודם. האב מת מזמן והותיר אחריו שבע נפשות שמתגוררות בחדר אחד. כבר שש שנים שזכאי העלייה ממתינים שם בתנאי מחייה של עולם שלישי, מחכים - וממשיכים לחלום.
הכינוי פלאשמורה דבק בחלק מיהודי אתיופיה שהמירו במאה הקודמת את דתם בלחץ מסיונרים נוצריים. כעת, שנים אחרי, מתעקשים כולם על יהדותם ורוצים לעלות לישראל. אבל בשנה שעברה שמה הממשלה סוף לדרישות. נוסחו קריטריונים שלפיהם רק 8,000 יעלו, אבל גם רובם לא יגיעו בקרוב.
קצב העלייה צומצם בחודש שעבר בטענות כלכליות: רק 110 עולים ינחתו בנתב"ג מדי חודש. עבורם מדובר בגזירה שמשמעותה - המתנה של שלוש שנים נוספות.
הרב יחיאל אקשטיין, מייסד "קרן הידידות", זועם על יחסה של ישראל למבקשים לעלות - ויש לו סיבות לכעוס: הארגון שבראשו הוא עומד מממן חלק גדול מפעילות הסוכנות היהודית בגונדר. בין היתר, מדובר בכיסוי הוצאות בית הספר, חלוקת האוכל והמרפאה. מקור התקציב בתרומות של נוצרים אוונגליסטים.
"הנסיעה הגדולה": 14 שעות בדרך לאדיס אבבה
בחזרה לאספה: ליווינו אותו ב"נסיעה הגדולה" - 14 שעות מטלטלות על אוטובוס בדרך לאדיס אבבה. עבורו זהו מסע פרידה מהארץ היחידה שהכיר ומהאחיות שנותרו מאחור.
במהלך חלוקת האוכל רומזים לנו האנשים במקום שממש סמוך לשם ממוקם "מחנה המסורבים". בגלל קצב העלייה האיטי, שנמשך שנים על גבי שנים, מספר האנשים במחנה בגונדר לא יורד. יש מי שנולד פה, יש מי שדורש להצטרף לקרובי משפחה.
בישראל טענו שנותרו רק 4,000 עולים עד הסיום לסופי של העלייה מאתיופיה, אבל במחנה המספרים שונים לגמרי. גם בבית הספר שפועל שם איש לא גילה לתלמידים ש-20% מהם כלל לא יגיעו לישראל.
אחרי ארבע שעות טיסה לעולם אחר, הגיע אספה לישראל. עוד מעט ייגלה שהיא לא תמיד ירוקה, מפלה לא פעם בין שחור ללבן, ויישאר עם סימן שאלה אחד גדול: האם יזכה לראות אי פעם את מי שנשאר במבני הבוץ החומים במחנה המעבר, או שזה יהפוך לתחנה הסופית עבורם?