ההתרגשות הרבה בארצות הברית וברחבי העולם מההיסטוריה שתירשם הערב, עם כניסתו של נשיא אמריקני שחור לראשונה לבית הלבן, מעלימה כמעט לחלוטין סיפור של דייר אחר באותו הבית, שאורז היום את חפציו ומסיים שמונה שנים בתפקיד האיש החזק בעולם.
ג'ורג' וו. בוש, שנבחר בדיוק לפני שמונה שנים לאחר שניצח את אל גור במערכת בחירות שהסתיימה בחילוקי דעות קשים על תהליך בחירת הנשיא האמריקני, מסיים היום כהונה שתיזכר לעד בהיסטוריה האמריקנית מכמה סיבות. העיקריות שבהן: העובדה שנחשב לאחד מהנשיאים הפחות פופולאריים בתולדות ארצות הברית, והשינוי המהותי שחל במדיניות החוץ האמריקנית - התערבות צבאית ממשית במזרח התיכון.
מדיניות חוץ: הישגים מוטלים בספק
מצדדיו של בוש טוענים שהמורשת שלו תשפיע על מצב הדמוקרטיה בעירק, ומשם היא תפיץ יציבות ליתר המזרח התיכון. זו גרסה מעודכנת של אחד הנימוקים ליציאה למלחמת עירק: "הדרך לירושלים עוברת דרך בגדד", נהגו לומר השמרנים החדשים על המלחמה.
אלא שעד כה - ולמרות ההישגים שאינם מוטלים בספק של הצבא האמריקני ב-20 חודשים האחרונים בעירק - ירושלים לא הבחינה בכך. בוש עוזב באחת מנקודות השפל של יחסי ישראל והפלסטינים, עם יותר מ-1,000 הרוגים בשלושה שבועות של מתקפה ישראלית ברצועת עזה.
הטיעון השכיח ביותר המשמש את מגיניו של בוש הוא כי הנשיא היוצא מנע התקפות טרור נוספות בשטחה של ארה"ב, מאז אותו יום נורא שהפך לידוע בכינוי 9/11. סטפן הדלי, היועץ היוצא לביטחון לאומי, מנסח זאת כך: "אילו אמרת לנו ב-12 בספטמבר 2001, כשיצאנו מההתקפות של 11 בספטמבר ונכנסנו להתקפות האנתרקס, וכשקיבלנו הרבה מידע שאמר לנו ש-11 בספטמבר עלול להיות ראשון בסדרה של פיגועים כאלו - אילו אמרת לנו אז, 'אל תדאגו, אתם תשבו כאן עם העיתונאים בינואר 2009 ותוכלו לומר לו שאמריקה לא הותקפה יותר מאז', אנחנו היינו אומרים שזה נשמע טוב מכדי להיות נכון".
המבקרים הרפובליקנים והדמוקרטים נוטים להסכים בנקודה אחת: ללא קשר למה שחושבים על הפוליטיקה שלו, בוש מואשם באוזלת יד סדרתית. גיליון האישום כאן הוא ארוך. הוא מתחיל בחוסר יכולתו של בוש לתכנן את הכיבוש בעיראק ב-2003, וממשיך בתגובתו האיטית כאשר סופת ההוריקן "קתרינה" היכתה בניו אורלינס ב-2005. הנשיא היוצא מואשם בו-זמנית בחוסר הבנה של ההשלכות שהוא יוצר בפעולותיו, ובהיעדר יכולת לממש את ההצהרות שלו.
אפילו כותב הנאומים כבר לא ברשימת התומכים
אפילו תומכים מושבעים כמו מייקל גרסון, מי שהיה כותב הנאומים הראשי של בוש במשך רוב כהונתו, שותפים לחלק מהביקורת הזו. "המסר הכי חזק אולי של נשיאות בוש היה 'אג'נדת החירות', שנועדה להפצת הדמוקרטיה ברחבי העולם", אומר גרסון. "אך הוא מסיים את כהונתו ללא אג'נדת חירות כזו שאפשר לדבר עליה. זה פשוט התנדף איכשהו".
תומכים לשעבר מהמחנה הניאו-שמרני מאשימים את בוש שוויתר על עקרונותיו מכהונתו הראשונה, למשל כאשר הוא החל לנהל דיאלוג עם צפון-קוריאה והציע דיאלוג לאירן - שתי הנקודות האחרות של "ציר הרשע" שלו. המבקרים הליברלים מודים שבוש "תיקן את הניווט שלו" בכהונתו השנייה, אך טוענים שהוא עשה זאת בצורה "לא אפקטיבית".
שתי הקבוצות אינן יכולות לספק הגדרה ברורה של "דוקטרינת בוש". בתחילת כהונתו, הדוקטרינה הזו היתה פעולות מנע - בכוח צבאי במידת הצורך - לסכל איומי טרור על ארה"ב. אחרי שקונדוליסה רייס עברה למחלקת המדינה בכהונה השנייה, הדוקטרינה של בוש הפכה ל"דיפלומטיה של טרנספורמציה".
בסוף הכהונה, מה שנשאר מהדוקטרינה הוא הדיבורים הנדושים על אור וחושך. "דיברתי אתכם לעיתים תכופות על טוב ורע, וזה גרם לכמה אנשים לחוש שלא בנוח", אמר בוש בנאום הפרידה, "אך טוב ורע קיימים בעולם הזה, ובין שניהם לא יכולה להיות פשרה".
רבים העריצו את תחושות הבטן שלו, אך כאשר נשיאותו נמשכה, מספר המעריצים הידלדל. היו שחשדו, לעיתים בצדק, שה"אינסטינקטים של בוש" היו בעצם של סגנו, דיק צ'ייני. צ'ייני מתואר כאדם שלא מסוגל להעביר החלטה בצינורות המקובלים, והוא הקפיד לעקוף אותם שוב ושוב. "הפסקתי לספור את הפעמים שבהן למדנו בדיעבד על החלטות שכבר התקבלו - מעולם לא הזמינו אותנו לישיבות", מספרים מקורות בבית הלבן, "ואז היינו מחפשים ביומנים שלנו אם היו ישיבות כאלה".
מדרך הטבע, ההחלטות החשאיות ביותר של בוש לא היו כפופות לאישור מומחים. לעיתים, למשל כאשר הצבא העירקי פוזר זמן קצר אחרי הפלישה האמריקנית, הנשיא עצמו לא היה מודע להחלטות שהתקבלו בשמו.
מאז ההוריקן "קתרינה", סגנון קבלת ההחלטות של בוש הפך ידוע לשמצה. בחודשים שאחרי 11 בספטמבר 2001, הוא נהנה מהפופולריות הגבוהה שזכה לה אי-פעם נשיא אמריקני כלשהו. כעת הוא נוטש כשהפופולריות שלו היא הנמוכה ביותר בהיסטוריה.
כלכלה: נרדם על המשמרת
אותן האשמות הוטחו במדיניותו הכלכלית של בוש. הוא ירש מקודמו, ביל קלינטון, עודף תקציבי של יותר מ-200 מיליארד דולר, והוא מעביר ליורשו, ברק אובמה, גירעון שובר שיאים של 1.2 טריליון דולר, שחזוי לשנה זו. אחרי ההתמוססות הפיננסית של ספטמבר 2008, בוש סיכם כך את המצב: "וול סטריט השתכר, והשאיר אותנו עם ההנג-אובר".
להגנתו אפשר לומר שאיש לא צפה את עומק ואת היקפו של המשבר הנוכחי. הנשיא היוצא גם זכה לתשואות נטולות התלהבות, כשהוא ויתר על אינסטינקט השוק החופשי שלו לטובת התערבות בסך 700 מיליארד דולר בשוק. על בכירי הממשל נמתחה מאז ביקורת נוקבת על הניהול הכושל של קרנות החילוץ לשעת חירום. כעת שמרנים רבים מאשימים את בוש שהוא הפך ל"סוציאליסט".
לפני סיום, כמה מילים מהאוהדים היושבים בציון. לנו בישראל אין שום תלונה לבוש - להיפך. הוא ייחשב לאחד מידידי האמת של ישראל, ומערכת היחסים שנרקמה בינו לבין ראש הממשלה אריק שרון ולבא אחריו אהוד אולמרט היו באמת יוצאות דופן. החשש בישראל היה שאחרי עידן קלינטון יהיה קשה לשחזר את האהדה בבית הלבן כלפינו, אולם הוא התבדה במהרה. בוש היה ויהיה ידיד אמת שלנו ומליץ יושרנו.
היום יעביר בוש את השרביט לידיו של אדם שזכה בניצחון סוחף. אובמה לא יכול היה לעשות זאת ללא בוש. מבין כתובות הזיכרון לנשיאותו, אולי זו שמציע פרופסור לינדזי מטקסס, תהיה המוצלחת ביותר. את תקופת כהונת בוש מסכמים בארצות הברית בשתי מילים מתאימות ביותר: "ברק אובמה".
