סיפור החיים של רבי אנטוניו אמור היה להכין אותו לכל מקום חדש, אבל ארץ השמש העולה הצליחה בכל זאת להפתיע אותו. הוא נולד כנוצרי בסיציליה, כנער בחר להתגייר, עבר לארצות הברית, הוסמך בה לרב - ואז נשלח לתפקידו הנוכחי: רב הקהילה היהודית בטוקיו.
"שום דבר לא יכין אותך ליפן", הוא קבע. "לא ליפן, ולא לחיים היהודיים כאן. יפן היא עולם בפני עצמו וגם הקהילה הזאת שונה מכל היתר. גם מי שחי פה כבר 20 שנה לא מרגיש שזה הבית שלו, במלוא מובן המילה".
ביפן חיים יהודים כבר יותר מ-150 שנים, אבל דווקא בארץ המודרנית והנינוחה הזאת לא הצליחה עד כה להתבסס קהילה גדולה ומשגשגת. "יפן היא מקום קשה לגור בו", הסביר הרב - וסיפר: "כשהגעתי לארצות הברית היו לי כבר בתוך כחודשיים חברים אמריקניים. אני נמצא כאן כבר שנתיים ויש לי רק חבר אחד".
מה שהכי הפליא את אנטוניו היא העובדה שהיפנים כלל לא ידעו מי הם היהודים: "זה הדבר הכי מעניין בעיניי. במסעדה איטלקית שאני נוהג לאכול בה שאלו אותי אחרי כמה שבועות 'מי אתה? מה אתה עושה פה? מה יש לך על הראש?'. אמרתי: אני רבי. ראיתי מהמבט שלהם שהם לא ידעו כלום ושאין להם מושג מה זה רבי, אז אמרתי שזה 'הכומר של היהודים'. מאז קוראים לי 'בוקושי-סאן' - שזה 'מר כומר'".
"מדינת אי"
כדי להמחיש את הנתק שבין מדינת האיים שבה הוא מתגורר לבין המערב, אמר הרב: "היפנים, כשאתה שואל אותם, הרבה פעמים אומרים על עצמם:
אנחנו מדינת אי. לא במובן הפיזי אלא המנטלי. יפנים לא מבינים את המערב".
לדבריו, מתבטא הדבר בכך ש"הם מאוד סגורים בדרך היפנית שלהם על איך שעושים דברים. זו דרך יפנית מאוד. השגריר הבריטי הראשון, נדמה לי, ביפן, אמר שחוץ מהעובדה שהם הולכים על הרגליים ולא על הראש - הכל כאן הפוך".
על פי הערכות שונות, חיים כיום ביפן כמה אלפי יהודים. מספר זה עולל את אנשי העסקים ואת הישראלים שבאים להתגורר במדינה למשך תקופות קצרות. באופן קבוע, מסתמן כי בסך הכל כ-1,000 מהם רואים ביפן את ביתם.
על הקיר של מסעדת "שמיים" בטוקיו מוקרנות תמונות מסרטון הסברה של ישראל. כאן נראית המדינה שלנו ירוקה, פורחת, שלווה ומזמינה. בעיני המקומיים, כדור פלאפל נחשב למאכל אקזוטי של ממש.
במקום מוגשים חומוס, טחינה, שניצלים, וגם קבב ושישליק. והיפנים? "הם חולים על זה", אמרו לנו במסעדה. פתחנו שם שולחן עם אריה וירון, שני ישראלים ששוהים ביפן כבר יותר מעשור. גם הם חשים תחושת ניכור ושוני גדול: "אתה יכול לחיות פה כל חייך - אבל אתה תהיה זר", הם סיפרו - והדגישו: "וזה בסדר, כאילו, זה מבחירה - וצריך לדעת את זה. אנחנו לא נהיה יפנים בחיים שלנו".
אפילו טל, הבעלים של המסעדה, לא רואה את מציאות החיים ביפן בעין שונה. הוא אומנם נולד בקיבוץ - אבל לאם ישראלית ואבא יפני. "היום אני ישראלי", הוא מסביר באופן שעשוי להרים כמה גבות. "זה יותר חזק, אין מה לעשות. הדבר היחיד שמחזיק אותי פה זה שתמיד אפשר לברוח בחזרה לארץ".
רעידת האדמה והצונאמי שבא בעקבותיה העלו כאן את סף החרדה. עודד ליפשיץ, מנכ"ל רשת "הילטון" ביפן, כבר עסק בתכנון מיגון המלונות שלו
נגד קרינה. למרבה המזל, בסופו של דבר - לא היה בזה צורך: "האסון לא הגיע לטוקיו. בכל זאת, אחד הדברים שהיום מדאיגים גם את האוכלוסייה וגם אותנו זו הבעיה של האוכל - ואם יש זיהום או אין. אנחנו דואגים לדעת מהיכן האוכל מגיע, ושלא יהיה ספק לגבי זה. זה מה שאנשים עושים גם בבית".
מדוע קונים במכוון אוכל מאזור האסון הגרעיני?
עובדה נוספת שצפויה לעורר תמיהה היא שהיפנים דווקא מקפידים לרכוש מזון מאזור האסון הגרעיני. "הם קונים בכוונה אוכל משם", הוא הסביר. "זה כדי לעזור לאנשים שם, בשביל הסולידריות".
לפני שנה וחצי נבנה ביפן מרכז קהילתי מרשים מכספים שתרם מיליונר יהודי. עכשיו רק מחכים שהקהילה תגדל: אם זה לא יבוא דרך הרחם, אז אולי דרך האימייל. בכל יום מגיעים לאנשי הקהילה מסרים ממקומיים שמתעניינים ביהדות. ג'ו השלים את התהליך: הוא נולד יפני, בחר ביהדות, וכיום עוסק בתרגום של הגמרא לשפת הסמוראים. את הכיפה הוא לובש בינתיים רק בבית.
לא שהכיפה מפריעה למישהו. פשוט נמאס לו מהשאלה: "מה זה?". "מסתכלים עליי: 'מה?!', כאילו שאני ממש מוזר", הוא סיפר. ליהודי אמריקה אין מה לדאוג: הם לא יאבדו בקרוב את הבכורה על ריכוז היהודים בגלות - ומטוקיו בטח שלא נשקפת סכנה.