הקולות נשמעו מתוך הבניין רק ביומיים הראשונים ולמרות שרוב העובדים בבניין היו תופרות, היו אלה בעיקר כמה גברים ששרדו לכודים מתחננים לעזרה. כעבור עוד 48 שעות נשאר כבר רק לחפש גופות בתוך מה שהיה פעם בניין לא מפואר - דחוס במכונות תפירה, בפרבר עני של עיר דלה במדינה שלא פעם מתוארת כאחד המקומות הכי לא נעימים לחיות בהם - בנגלדש.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
לפני חודש, האסון הגדול ביותר בהיסטוריה של תעשיית הטקסטיל העולמית גבה כאן יותר מ-1,100 קורבנות, והעולם שהתעלם והדחיק בהתחלה הבין לאט לאט שזה לא עוד משהו לטאטא מתחת לשטיח וזה לא נגמר. מהמתפרה החרבה בשכונת סוואר בדאקה, בירת בנגלדש אפשר למשוך חוטים דקים מאוד וארוכים מאוד של אינטרסים, של תאוות בצע, אל כל רחבי הגלובוס ואל כל רשת אופנה - אל חברות הענק הגלובליות שמייצרות את הבגדים שכולנו לובשים. אבל הכל התחיל להיפרם עם הסדקים בקירות.
קצת יותר מדולר ליום עבודה
יום לפני האסון התגלו סדקים בבניין שלא תוכנן להכיל מתפרה, מכונות כבדות גנרטורים ו-3,000 פועלים. מפקחים באו ודרשו לפנות את המקום אבל התופרות ביקשו הוראה ברורה: מי שלא תתייצב מחר למשמרת הבוקר תקבל עונש - שלילת משכורת חודשית. אז הן באו וב-09:00 בבוקר בחילופי המשמרת הבניין קרס. התופרות אגב קיבלו 83 דולרים לחודש, קצת יותר מדולר אחד בלבד ליום עבור עבודתן.
כולנו יודעים שבסין מייצרים היום הכל אבל לא כולם יודעים שתעשיית הטקסטיל העולמית, זאת בניסיון לחסוך עוד סנט ועוד סנט, מייצרת היום קצת פחות יותר בסין והרבה פחות בהודו - הפתיחות של סין והודו על המערב, והביקורת המתוקשרת על "סדנאות היזע" שבהן ילדים תפרו מבוקר עד לילה בתנאי עבדות - שלחה את בעלי המתפרות לוייטנאם, לאינדונזיה ולבנגלדש. כאן, בתחתית החבית, בסוף שרשרת המזון, בנגלדש מייצאת ב-20 מיליארד דולר לשנה בגדים שנמכרים אחר כך בעולם בטריליונים, ומסביבם פוליטיקאים מושחתים ואווירת הג'ונגל שמאפשרת את זה.
ומה עושות היצרניות? כך למשל אחרי שריפה גדולה שם לפני חצי שנה בה נהרגו 200 בני אדם, כל חברה עשתה את החשבון שלה. דיסני הענקית החליטה להפסיק לייצר שם את מוצרי הבד שלה, חברות אחרות בחרו להמשיך כאילו כלום והיו שבחרו לזרוק מיליונים כמס שפתיים על בעלי המתפרות, על שיפור הבטיחות והתנאים לעובדים - אבל הכסף נשאר אצל בעלי הבית.
גם הצרכנים שותפים למעגל הניצול
מנהלי הרשתות מצדם יגלגלו את הכדור אלינו: האם הצרכנים מוכנים לשלם עוד כמה דולרים על חולצה שיוצרה בתנאים נאותים? הצרכנים אומרים בסקרים תמיד שכן אבל בפועל מחפשים את החולצה הזולה וכך גם אנו הקונים לוקחים חלק במעגל הניצול והשתיקה. ובכמה כסף קונים את כל הדברים האלה? הטישרט הפשוט מבנגלדש מיוצר בעלות של כ-50 סנט לחולצה - 2 שקלים. הג'ינס המושקע ביותר בסין יעלה הכי הרבה 10 דולרים וכל השאר - תיווך, שיווק, הובלה ושולי רווח שבתיאוריה הם גדולים מאוד.
גם בישראל, שלה אין קשרים עם בנגלדש אפשר למצוא שפע בגדים שמיוצרים שם: הם עוברים דרך מתווכים מאירופה, מסין ומטורקיה. אז נכון שחברות אופנה רבות חתמו על אמנה על בדיקות עצמאיות ומחייבות של תנאי הבטיחות, אבל אין בה זכר לשיפור שכר או לרווח של הפועלים. המהלך הזה במערב התרחש כמה ימים אחרי שכנגד כל הסיכויים נמצאה ניצולה אחת בחיים - 17 יום אחרי הקריסה. היא נלכדה במתחם בו יכלה לנוע מעט, ובמשך 17 ימים שתתה רק בקבוק מים אחד כשאז המחלצים שמעו את הבכי שלה.