במאמר דעה שפרסמה אווה ויזל ב"ניו יורק טיימס", היא מבקרת בחריפות את הקריטריונים לקבלת התואר "חסיד אומות עולם". חייה של ויזל, ניצולת השואה, ניצלו בזכות אדם ערבי מוסלמי, שהעניק לה ולמשפחתה מחסה. ב"יד ושם" טוענים כי "העובדה שלא סיכן את חייו, אינה עולה בקנה אחד עם הקריטריונים".
"בחודש דצמבר 1942, כשהייתי בת 13, הכוחות הגרמניים כבשו את עיר הולדתי. תוך ימים ספורים, ביתנו הפך למפקדה צבאית", כותבת ויזל ומציינת: "עד מהרה הופיע טלאי צהוב על שמלתי, שהפריד אותי מרבים מחברי ילדותי. הגברים במשפחתי נלקחו למחנות עבודה, והאושר בחיי נמוג".
"למזלי, אדם מקומי בעל השפעה אשר היה עד לקשיים בחיינו, הציע לנו בנדיבותו הגנה. לילה אחד, הוא הסיע את הנשים, הילדים והזקנים במשפחתנו לחווה שהייתה מרוחקת כ-20 קילומטרים מחוץ לעיר", כתבה ויזל.
"על אף העובדה שיחידת צבא גרמנית הגיעה לאזור בו השתכנו", מסבירה ויזל ומוסיפה: "המארח שלנו הורה לנו להיפטר מהטלאי הצהוב, להישאר בתוך החווה ולהתרחק מהבית. הוא ידע איך להתמודד עם הגרמנים". לדבריה: "כאדם נהנתן, הזמין האיש את הקצינים הגרמניים לארוחת ערב. כאשר אנחנו התחבאנו בחלק אחד של החווה, הוא הגן על עצמו בכך שדאג לבדר את הגרמנים בחלק אחר שלה".
"כמו משום מקום הגיע אדם להציל אותנו"
ויזל כותבת כי במשך תקופה ארוכה האסטרטגיה הזו פעלה כמצופה, עד שיום אחד שני קצינים שיכורים מצאו את דרכם אל מחוץ לבית והגיעו אליו. "כאשר ליבנו דפק במהרה ודמעות זלגו מעינינו - פתאום, כמו משום מקום, הגיע האדם שאירח אותנו. אדם חזק ועוצמתי, שהקרין סמכות פקד על הגרמנים לעצור ולקח אותם משם", היא נזכרת בחוויות הקשות שעברה.
"למחרת, מיהרנו להודות לו, אך הוא היה נחוש להתנצל בפנינו. הוא הצטער שהיינו צריכים להתמודד עם ההתקפה הנוראית של הקצינים הגרמנים, והביע הקלה שהיה שם בזמן והצליח למנוע את האסון", מציינת ויזל ומדגישה: "הוא אף הבטיח שזה לא יקרה שוב, ואת שארית שהותנו בביתו עברנו ללא תקריות מיוחדות".
"האדם שהציל את משפחתי לא זכה עד כה להכרה לה היה ראוי"
במהלך זוועות השואה, אנשים שאינם יהודים הצילו אלפי יהודים ממוות בטוח ומנחת זרועם של הגרמנים. "יד ושם" - מוזיאון הנצחת השואה הרשמי של ישראל, הכיר ביותר מ-23,000 מהאנשים האמיצים הללו כ-"חסידי אומות עולם".
ויזל סבורה כי האדם שהציל את בני משפחתה היה צריך להימנות בין אותם האנשים. "ההכרה בו במקרה הזה, הייתה משאירה חותם בעולם בו הכחשת השואה כה רחבה", היא כותבת ומוסיפה: "מפני שעיר הולדתי היא מהדייה, הממוקמת בחוף המזרחי של תוניסיה, והאדם שהציל אותנו - ח'אלד עבדול וואהב, היה ערבי מוסלמי".
בחודש ינואר 2007, מוזיאון "יד ושם" הציע את שמו לתואר "חסיד אומות עולם"- הערבי הראשון שזכה אי פעם לכבוד הזה. המועמדות הזו התבססה על עדותה של אחותה המנוחה של ויזל. בחודש מרס באותה שנה, הוחלט שלא להעניק לח'אלד עבדול את התואר המכובד.
"לא הוכח שסיכן את חייו בכדי להציל יהודים"
בשנת 2010, השופט יעקב טירקל שעמד בראש הוועדה להענקת תארי "חסידי אומות עולם", שלח את תיקו של עבדול וואהב חזרה לוועדה לבחינה מחודשת. הפעם, המקרה אושש על ידי שתי עדויות נוספות - ריאיון וידאו עם בן דודה של ויזל ומכתב חתום על ידי נוטריון המבוסס על חוויותיה האישיות. "עתה,'יד ושם' מחזיק בשלוש עדויות המאששות את סיפורי. ועדיין, הוועדה שבוחרת את חסידי אומות העולם במוסד, דחתה את המועמדות של עבדול וואהב לתואר המגיע לו", טוענת ויזל.
כאשר פנתה ויזל למוזיאון "יד ושם" לתגובה, נאמר לה כי "עבדול וואהב אינו עומד בקריטריונים הקבועים לקבלת תואר 'חסיד אומות עולם'. זאת מפני שלא הוכח שסיכן את חייו בכדי להציל יהודים".
"אני מסרבת להאמין שיש קריטריון אחד שקובע מי חסיד אומות עולם"
מומחים בתחום סיפרו לויזל כי עבדול וואהב לא יהיה "חסיד אומות העולם" הראשון שלא סיכן חייו בכדי להציל יהודים. היא מדגישה כי "אנשים רבים שזכו לתואר המכובד מעולם לא נאסרו, נפצעו או קיבלו איומים על חייהם כאשר הצילו יהודים".
"אני מסרבת להאמין של'יד ושם' יש קריטריון אחד הקובע מיהו 'חסיד אומות עולם' באירופה, ואחר לאלה אשר ביצעו את אותה עבודת קודש בצד השני של המזרח התיכון", אומרת ויזל.
"69 שנים אחרי שהצמדתי טלאי צהוב לחולצתי בארץ הולדתי, אני יודעת שזכיתי לחיים מלאים בזכות עבדול וואהב, שהתמודד עם הרשע והציל אותי ואת בני משפחתי", מסבירה ויזל ומסכמת: "כולי תקווה כי 'יד ושם' יבחן מחדש את המקרה שלו, מפני שלא נותר אף אחד שיספר את סיפורו".