בכל בוקר בלב מנהטן, מראה מוזר חוזר על עצמו: מאות חרדים יורדים מאוטובוסים בלב העיר הגדולה, ומתחילים יום עבודה. זה הדבר הראשון שצריך לדעת על החרדים באמריקה: במקדש הקפיטליזם אין הבטחת הכנסה או קצבאות לאברכים. "אני בא מברוקלין, מבורו פארק, בכל בוקר חוץ מיום ראשון", מספר אברהם ברקוביץ', שעובד בחנות האלקטרוניקה B&H. "יש לי שישה בנים - הם צריכים לאכול ולגור".
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
B&H היא לא רק מעצמת הטכנולוגיה והצילום מהגדולות בעולם: הבעלים הוא חרדי מחסידות סאטמר, ומאות חרדים נמנים בין יותר מ-2,000 העובדים בה. "אנשים נכנסים לחנות ורואים יהודי עם זקן, פיאות וכיפה, ועם גוי צריך לפעמים לשבור את הקרח", מודה אריה (בערי) זילברשלג, מעובדי החנות. "אבל כשאתה מתחיל לדבר איתו ופתאום הוא רואה שאתה מקצועי, אין אצלו הבדל בין יהודי ללא יהודי".
75% מהגברים החרדים בארה"ב עובדים, לעומת כ-50% בלבד בישראל. אז איך משלבים בין עולם התורה לעולם העבודה? "בכל בוקר אני קם ב-4:30, שותה כוס קפה והולך למקווה", מסביר זילברשלג. "אחרי המקווה יש שיעור של הדף היומי, מתפללים - ואני בא לעבודה". לדבריו, הוא מרוויח משכורת יפה בעבודה ומתפרנס בכבוד. "כולם יכולים לקבל הכשרה - אתה יכול לצאת מישיבה ותהיה לך עבודה מצוינת".
גם בוול-סטריט ניתן למצוא נציגות למגזר החרדי: דויד הניג עומד בראש לשכת המסחר החרדית OJC, גוף שמנסה לשפר עוד יותר את השידוך בין חרדים לעבודה. לדבריו, הגוף הוקם במטרה לתת כלים לחרדים המעוניינים להשתלב בשוק העבודה. "מי שיוצא מהכולל או מהישיבה, אנחנו רואים מה הצרכים שלו", הוא מסביר. "יש לנו יועצים לשבת איתם וקורסים מקצועיים". לדבריו, בישראל יש סטיגמה המונעת מחרדים לצאת לעבוד. "חייבים למצוא דרך, בלי לדבר על הצבא, לתת להם להרגיש בנוח", הוא מתעקש.
"מביאה רוגלעך לבית המשפט לכבוד שבת"
הבדל מעניין נוסף בין ישראל לארה"ב הוא שבעוד בארץ האישה החרדית היא המפרנסת העיקרית בעוד בעלה לומד, מעבר לים המודל שמרני יותר: הגברים יוצאים לעבוד באופן כמעט גורף, ואילו הנשים - פחות. עם זאת, אלו שבוחרות כן לעבוד מגיעות הכי רחוק שאפשר: לכס המשפט של בית המשפט הפלילי של ברוקלין, למשל.
"בית המשפט הפלילי לעולם לא נסגר, זה כמו בית חולים", אומרת השופטת החרדית הראשונה רוחי פרייר. "בשבילי זו בעיה, כי בשישי בלילה ובשבת אני לא יכולה לבוא. אני משלימה ומגיעה ביום ראשון, בזמן המשמרת שלהם. כשחוגגים וזה נערך במסעדה לא כשרה, אני מסבירה שאני לא יכולה ללכת לשם והם מבינים - אבל אני אוהבת גם לשתף את הדת שלי, ובכל ערב שבת אני מביאה רוגלעך וחלה".
לדברי פרייר, בעלה וששת ילדיה תומכים בה לחלוטין. "הוא החסיד הראשון שתמך באשתו, הוא מימן את מסע הבחירות שלי", היא משתפת. "אם הוא לא היה תומך בי, זה לא היה קורה. כל דבר אצלנו זה פרויקט משפחתי: כשניהלתי את הקמפיין הבחירות, הבנים היו אחראים; אם אני צריכה ללכת לעבוד, בתי תעזור לי להכין ארוחת ערב. כולם עוזרים, אנחנו עושים הכל ביחד".
בשיטה האמריקנית, בה גם שופטים נבחרים בבחירות, פרייר לא הייתה מגיעה למעמדה לא רק ללא תמיכת משפחתה, אלא גם ללא תמיכת הקהילה והרבנים. משפחתה הכינה עלון בחירות ביידיש, עליו החתימו רבנים וראשי ישיבות. "בהתחלה להרבה אנשים היו שאלות, אבל הם הכירו אותי ואת בעלי והילדים, ועם הזמן הם ראו שאני מחויבת", היא מסבירה. "שמרתי על הסטנדרטים שלי: חוקי הצניעות, חוקי הייחוד, חוקי שמירת נגיעה - אני שומרת את כל החומרות האלה".
"תלמד בבוקר ובערב - ובשאר היום צא לעבוד"
הרב יואל ראטה, חסיד ברסלב כריזמטי צעיר, אסף אליו נערים שלא הסתדרו במסגרות חרדיות מקובלות. בישיבה שלו הם לומדים חלק מהיום, ובהוראתו - גם יוצאים לעבוד. מדובר בכוכב עולה: כל שיעור שלו מוסרט, נערך והופך ויראלי ברשתות. "העולם עומד על התורה, אבל אדם צריך להסתכל על עצמו", הוא אומר. "תלמד קצת בבוקר, קצת בערב וביתר היום אל תבזבז את הזמן - צא לעבוד".
אבל גם בארה"ב לא הכל מושלם - הרבנים אמנם מעודדים לצאת לעבודה, אבל לימודי ליבה עדיין מחוץ לתחום ברוב מוסדות החינוך. נפתלי מוסתר, למשל, התחנך בישיבת בעלז בבורו פארק ומספר כי "כשהלכתי לקולג' ורציתי להיות פסיכולוג, נדרשתי לקחת קורסים משלימים כדי לפצות על חוסר ההשכלה שלי. היה לי קשה בתהליך כולו, עד היום הזה, למרות שיש לי כבר תואר ראשון ושני".
כיום הקים מוסתר ארגון שמנהל מאבק בניסיון לאכוף את החוק ולהכניס לימודי ליבה בכל בתי הספר החרדיים בניו יורק. "החוק קובע בצורה ברורה מאוד שצריך ללמד אנגלית, מתמטיקה ומדע - אבל זה פשוט לא קורה", הוא מספר. "מקדישים 90 דקות בסוף היום ללימודים חילוניים, מ-15:30 עד 17:00, והאיכות לא טובה. האינטרס של כולם הוא לשפר את החינוך, כי בסופו של דבר כשאנשים לא יכולים לכלכל את עצמם, על מי הם נסמכים? על משלמי המסים".
אך גם המחסור בהשכלה לא מונע מהצעירים לצאת להתפרנס, והם עובדים במה שיש - גם אם זה אומר ללכלך את הידיים. "לא למדתי כילד, אבל דוד שלי עבד באלקטרוניקה ולמדתי ממנו קצת", משתף יענקי צימענט, שמתקין מערכות חשמל וכיבוי אש באתרי בנייה. "זו עבודה רבה, זה לא קל - אבל אני מאוד נהנה מהעבודה הפיזית, זה גורם לתחושה של סיפוק".
גם חיים מרדכי לונגער, שעובר עמו, מרוצה. "יש לי שבעה ילדים ודירה משלי, אבא שלי לא צריך לתמוך בי, אז אני מרוצה", הוא אומר. "רציתי להישאר בכולל, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי יותר. אנחנו מגיעים בלבוש חסידי, אני רק מחליף את החולצה, וכשאני חוזר הביתה אני מחליף חזרה והולך לבית המדרש כדי ללמוד".